מיליוני אנשים ברחבי העולם חיכו ליום הזה. אחרי 13 שנים של ציפייה, דחיות ואינספור שמועות, GTA 6, אחד ממשחקי המחשב המדוברים בהיסטוריה, יוצא היום לשוק. בעולם החדש שיצרה חברת Rockstar Games אפשר לשוטט ברחובות עיר בדיונית בהשראת מיאמי, לנהוג במכוניות יוקרה, להסתבך עם המשטרה ולנהל חיים שבהם החוק הוא בעיקר המלצה. מדובר בפנטזיה דיגיטלית מושקעת להפליא, שאחת מהאטרקציות המרכזיות שלה היא האפשרות לעשות כמעט כל דבר שאסור לנו לעשות במציאות. והעולם? הוא יוצא מגדרו מרוב התרגשות.
יש משהו משונה בהתלהבות הזאת, לפחות כשחושבים עליה מחוץ להקשר של משחק מחשב. הרי רובנו לא היינו נהנים לצפות באדם חף מפשע נדרס ברחוב, ובוודאי שלא היינו רוצים להשתתף בשוד מזוין. ובכל זאת, כשהדברים האלה מתרחשים על המסך ואנחנו אלה שמחזיקים בשלט, הם יכולים להפוך לבידור ממכר. איך זה קרה? האם פשוט התרגלנו לאלימות, או שיש משהו עמוק יותר במשיכה האנושית לאפשרות לעשות את מה שאסור?
כדי להבין את התופעה צריך לחזור לתחילת שנות ה־90, לתקופה שבה אלימות במשחקי מחשב עוד הייתה מסוגלת להכניס את אמריקה להיסטריה.
בשנת 1992 הגיע לאולמות הארקייד Mortal Kombat. על פניו, עוד משחק לחימה שבו שתי דמויות מנסות להכות זו את זו עד שאחת מהן נופלת. אלא שהמשחק הציע הפתעה קטנה ואכזרית במיוחד: בסיום הקרב, השחקן המנצח יכול היה לבצע Fatality, מהלך סיום שבו הוא תולש ליריב את הראש יחד עם עמוד השדרה, עוקר את לבו או שורף אותו למוות. הדמויות נראו כמו שחקנים אמיתיים שהפכו לדמויות דיגיטליות, והדם האדום שניתז לכל עבר היה חלק בלתי נפרד מהאטרקציה.
היום קשה לדמיין כמה רעש הצליח לעורר משחק שנראה כל כך פרימיטיבי במונחים של ימינו. הורים הזדעזעו, פוליטיקאים התריעו, ובדצמבר 1993 הגיעה סוגיית האלימות במשחקי וידאו לשימועים בסנאט האמריקאי. שנה לאחר מכן הושקה מערכת דירוג הגילים ESRB, שנועדה להבהיר אילו משחקים מתאימים לילדים ואילו למבוגרים. כמה ראשים מפוקסלים שנערפו על המסך הספיקו כדי לעזור לשנות את כללי המשחק של תעשייה שלמה.
אלא שבזמן שהמבוגרים ניסו להבין איך להתמודד עם התופעה, תעשיית המשחקים כבר התקדמה לדבר הבא.
ב־1993 יצא Doom, משחק יריות שהכניס את השחקנים לתוך עולם של שדים, מפלצות ומסדרונות מכוסים בדם. הפעם לא צפינו בדמויות מהצד. אנחנו היינו אלה שהחזיקו בנשק, לפחות מנקודת המבט של המצלמה. עשור מאוחר יותר, בשנת 2003, הגיע Manhunt, שהפך את האלימות למטרתו המרכזית של המשחק. השחקנים נדרשו לבצע חיסולים אכזריים במסגרת מופע סנאף בדיוני, והמשחק עורר מחלוקות חריפות סביב גבולות הבידור.
אבל אולי המהפכה המשמעותית ביותר התרחשה דווקא כשמשחקים הפסיקו לומר לנו את מי להרוג, והתחילו לתת לנו לבחור בעצמנו.
סדרת Grand Theft Auto הפכה את עולם הפשע למגרש משחקים פתוח. ב־GTA: San Andreas משנת 2004 כבר יכולנו לגנוב מכוניות, להסתבך בקרבות כנופיות, להימלט מהמשטרה ולשוטט בעולם שלם בלי להיות כבולים למשימה אחת. האלימות הפכה מאירוע מתוסרט לאפשרות אחת מתוך אינספור אפשרויות, וחלק מהקסם היה דווקא החופש לבחור מה לעשות.
וזה מוביל לשאלה מעניינת: האם אנחנו באמת נהנים מהאלימות עצמה, או מהעובדה שאף אחד לא יכול להגיד לנו מה לעשות?
אולי אנחנו בכלל לא אוהבים אלימות
בשנת 2009 פרסמו החוקרים אנדרו פשיבילסקי, ריצ’רד ראיין וסקוט ריגבי מחקר שבחן מדוע אנשים נהנים ממשחקי מחשב אלימים. בשישה מחקרים שונים הם גילו שהאלימות עצמה לא בהכרח מוסיפה להנאה של השחקן הממוצע. מה שהשפיע יותר היו תחושות של עצמאות, יכולת ושליטה. במילים אחרות, ייתכן שהסיבה שאנחנו נהנים ממשחק שמאפשר לנו לירות באנשים היא לא הרצון לירות באנשים, אלא הסיפוק שביכולת להתגבר על אתגר, להצליח במשימה ולעשות דברים שאין לנו אפשרות לעשות בחיים האמיתיים.
זה גם מסביר למה המשחקים האלה יכולים להיות מושכים לאנשים שאין להם שום נטייה לאלימות במציאות. כמו סרט אימה, רכבת הרים או מותחן פשע, המשחק מאפשר לנו להתנסות במצבים קיצוניים בלי לשאת בתוצאות שלהם. אלא שבניגוד לסרט, שבו אנחנו צופים באופן פסיבי במתרחש, במשחק אנחנו אלה שמקבלים את ההחלטות.
אנחנו יכולים להיות הגיבור, הנבל, השוטר או הפושע. להיכשל, למות, להתחיל מחדש ולבחון מה יקרה אם הפעם נבחר אחרת. העולם הווירטואלי מעניק לנו דבר שהמציאות כמעט אף פעם לא מאפשרת: הזדמנות להתנסות בלי לשלם מחיר אמיתי על הטעויות שלנו.
ובכל זאת, במשך עשרות שנים הורים, מחנכים ופוליטיקאים שאלו אם ההרגל להרוג דמויות דיגיטליות עלול לגרום לנו להיות אלימים יותר גם בחיים האמיתיים. המחקר בתחום מורכב ושנוי במחלוקת. חלק מהמחקרים מצאו קשר בין חשיפה למשחקים אלימים לבין מדדים מסוימים של תוקפנות, בעוד אחרים לא מצאו השפעה משמעותית. מחקר מאוניברסיטת אוקספורד שפורסם ב־2019, למשל, לא מצא קשר בין משחק במשחקים אלימים לבין התנהגות תוקפנית בקרב בני נוער. כך או כך, אין בסיס לקביעה שכל מי שנהנה ממשחקים אלימים נעשה בעקבותיהם אדם אלים.
מעניין שגם יוצרי המשחקים עצמם התחילו לשאול שאלות דומות, ולעיתים אפילו להשתמש באלימות כדי לעורר תחושות הפוכות מהנאה.
ב־2020 יצא The Last of Us Part II, משחק שבו האלימות הפכה למציאותית ומטרידה במיוחד. אויבים פצועים זועקים מכאב, חבריהם קוראים בשמותיהם, והמוות כבר אינו תמיד אירוע מהיר וחסר משמעות. המשחק מבקש מהשחקן לחוות לא רק את עוצמת הפעולה, אלא גם את המחיר שלה. במקום למחוא לנו כפיים על כל הריגה, הוא מאלץ אותנו לפעמים להרגיש רע עם מה שעשינו.
וכאן אולי טמון השינוי הגדול ביותר שעברה התעשייה. בשנות ה־90 האלימות במשחקים נועדה בעיקר לזעזע, ובתחילת שנות האלפיים היא הפכה לסמל של חופש. כיום היא יכולה לשמש גם כלי לסיפור מורכב על מוסר, נקמה ואנושיות.
עם השקתו של GTA 6, גבולות הריאליזם ממשיכים להתרחב. הדמויות נראות אנושיות מאי פעם, הערים הופכות למפורטות יותר והעולמות הווירטואליים מציעים חופש פעולה שפעם היה בלתי נתפס. ובכל זאת, השאלה הבסיסית נשארת אותה שאלה: למה אנחנו כל כך אוהבים לשחק באש, כל עוד אנחנו יודעים שהיא לא באמת יכולה לשרוף אותנו?
אולי משום שבניגוד למה שחשבו ההורים המזועזעים בשנות ה־90, המשחקים האלה לא בהכרח חושפים את האדם האלים שמסתתר בתוכנו. הם פשוט מאפשרים לנו לבקר לרגע בעולם שבו אפשר לעשות כמעט הכול, בלי להיות מי שאנחנו במציאות.
והאירוניה היא שדווקא בעולם שבו אפשר לרצוח, לשדוד ולהרוס בלי חשבון, הדבר שאנחנו אולי נהנים ממנו יותר מכול הוא לא האלימות. זה החופש.