אתמול מלאו לשמעון פרס 92 שנים. על אף גילו, פרס הוא איש המדינה ו״המבוגר האחראי״ הצעיר ביותר בעולם, כפי שזכיתי להכירו ב-30 שנות עבודה משותפת. פרס, האדם היחיד שכיהן הן כנשיא מדינת ישראל והן כראש ממשלתה, חי בעתיד. הוא לעולם לא נח על הישגיו האישיים או מבכה את טרגדיות האתמול. עבורו ההיסטוריה כתובה בדיו האדומה של המלחמות, והעתיד בדמיונם של אנשים יצירתיים ונועזים, הנשענים על פריצות הדרך הטכנולוגיות והמדעיות. שאלתיו לאחרונה מה הייתה השגיאה הגדולה של האתמול שלנו. ״לא חלמנו מספיק בגדול״, אמר האיש שהגה את דימונה, התעשייה האווירית, את השיקום הכלכלי ואת מרבית תהליכי השלום של ישראל.
ניתן להבין את האיש יוצא הדופן הזה על ידי אמירות אופייניות שלו שזכיתי לשמוע ממנו ברבות השנים. פרס הוא איש חושב ופעיל כמעט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. עוד בתחילת עבודתי עמו אמר לי: ״למות אפשר בעיקר משיעמום״. פרס הפך את חייו למרתקים. יש בו סקרנות בלתי מוגבלת, והוא מפליג למחוזות חדשים באמצעות קריאה ומפגשים עם אנשים ותרבויות מגוונים. מסיפור האהבה עם צרפת בשנות ה-50 ועד לחקר המוח המעסיק אותו כיום, פרס מאמין גדול בכוחם של רעיונות. ״די אם לאדם יהיו שני רעיונות טובים בחייו״, אמר לי האיש, שמתעורר מדי בוקר עם יצירתיות יוצאת דופן. הוא גורס כי מזלה של ישראל הוא כי בתחילת שנותיה, לא נמצא בה נפט. זה הכריח אותה לצמוח בכוח המוח וההון האנושי. רעיונותיו הטובים סללו את דרכה של המדינה לעבר אופקים חדשים בכל תחומי החיים.
פרס מאמין כי פריצות הדרך הטכנולוגיות לא יקדמו את החברה בפני עצמן, אלא רק אם הן ימוזגו עם יצירתיות בתחומי התועלת החברתית ועם ערכי מוסר ודמוקרטיה. עשרת הדיברות ומגילת העצמאות הם המסד הרעיוני שמדריך אותו. ״עלינו לשלוט על עצמנו ועל גורלנו, זוהי תמצית המהפכה הציונית, אך לא לשלוט על עם אחר״, אמר פעמים רבות. השליטה על הפלסטינים מנוגדת עמוקות לעולם הערכים היהודי והאוניברסלי שלו, וגם היום הוא הופך כל אבן אפשרית כדי להצעידנו לפתרון שתי המדינות.
שמעון פרס לא רואה בעתיד דבר נתון, שיש לצפותו או לפרשו; אלא לייצרו. הוא במהותו אדריכל של עתיד, שחושב אסטרטגית מחוץ לקופסת ההווה. בכך הוא גם אופטימיסט חסר תקנה. ״אני אופטימיסט, כי אין לי כל שימוש בפסימיות״, שמעתי אותו אומר פעמים רבות. זו אינה אופטימיות פטליסטית, אלא כזו שבנויה על יכולת האדם להשפיע על עתידו.
המחר הוא ההוויה שבה חי פרס. מבחינה זאת הוא ״יהודי חדש״, כזה שלא רק יצא מהגטו, אלא הגטו גם יצא ממנו. אף על פי שהוא יכול, לעולם לא יתרפק על נוסטלגיה, ואף ניתן להקשיב לו מרותק ואף מהופנט מהעתיד האפשרי. הוא אמר לי פעם: ״אולי כיום דעותינו במיעוט, אך יש לנו בן ברית אחד חשוב: העתיד״.
הכותב הוא מייסד־שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה - מנהיגים צעירים"