אהוד ברק לא אשם. הוא לא אשם. הוא רצה, באמת שהוא רצה, אבל מישהו אחר לא. הוא עשה כל מה שצריך – יזם, הפיק, הוביל, חשב, תמך, לחץ (הקף בעיגול את התשובה הנכונה או מחק את המיותר), וכל האחרים לא הבינו, קיבלו, הפנימו, ראו, הכירו בגדולת המהלך. ברק תמיד היה המבוגר האחראי והאמיץ, וכל השאר הם תינוקות מגודלים מלאי אגו וקטני אמונה.
מי אומר? אהוד ברק עצמו. וזאת לא הפעם הראשונה. ברק הוא אבי אבות גישת ה”הוא אשם”. זה לא התחיל היום, אלא עוד כשהיה ראש ממשלה. הוא האיש שבוועידת קמפ דיוויד השנייה טבע את הביטוי “אין פרטנר”, והפך את השיח הישראלי כולו ל”הצענו להם הכל אבל הם סירבו”. אם מישהו מחפש את הרגע שבו הציבור הישראלי הפסיק סופית להאמין בתהליך מדיני ובפיוס בין שני העמים, ראוי שיחזור לרגע שבו ראש ממשלה ממפלגת העבודה – שיזם ועידת שלום, יצא החוצה ובמקום לומר “טעיתי, רצתי מהר מדי, לא ניסיתי בכלל לראות מה קורה בצד האחר” – הודיע קבל עם ועולם שהוא רצה אבל הם לא.
כי זאת שיטת אהוד ברק - הפניית אצבע. חייל מעוטר, רמטכ”ל, ראש ממשלה ושר ביטחון לשעבר שאף פעם, אבל אף פעם, לא אשם בדבר. שלא טועה אף פעם, שכולם תמיד אשמים חוץ ממנו. ששיקול הדעת שלו הוא אורים ותומים, וכל מי שחושב אחרת ממנו פשוט לא לגיטימי. אי אפשר להבין איך אדם כזה לא רואה שום בעיה, למשל, בעובדה שהוא ניצח בבחירות בענק ואז, בתקופה כל כך קצרה, איבד את השלטון. או בכך שיום אחד הוא החליט לפרק את מפלגת העבודה, שגם ככה הייתה גוף חבוט שנרמס תחת רגליו של נתניהו בממשלת האחדות, רק כדי להישאר שר ביטחון. ושלמרות ההבטחות שמפלגת העצמאות תחדש את ימיה של מפא”י ההיסטורית, מה שנותר ממנה, אחרי יומיים וחצי, זה מתן וילנאי שגריר ושכיב שנאן זוחל על גחונו כדי להתמודד בפריימריז של העבודה. וכל זה קרה מפני שברק החליט שהוא פורש מהפוליטיקה, באתי, פרקתי, הלכתי.
ועכשיו הגיעה סדרת היריות לכל עבר. שטייניץ, יעלון ונתניהו, כולם לא בסדר חוץ ממני. אני אמרתי להם, הם לא הקשיבו. אני הייתי עושה, אבל הם התנגדו. זה בדיוק אותו תהליך, אותה גישת ברק אופיינית. לצאת לתקשורת ולהאשים את כל העולם בדברים שהם מילה שלך מול מילה שלי, שהם לא קליר קאט. כשמדובר בתקיפה באיראן, שלא התקיימה עליה הצבעה מסודרת, הכי קל למצוא אשמים. הרי מדובר בדיון פנימי, לא בפרוטוקולים מסודרים שנחשפים לאחר ששכבו שנים בארכיון.
חוט מקשר עובר בין התנהגותו של ברק בקמפ דיוויד לבין התנהגותו הנוכחית. רק ששם עמד מולו טרוריסט פלסטיני שהציבור הישראלי לא האמין למילה שלו, שאותו היה קל להפוך לאשם יחיד. הרבה יותר קשה להיות הכי צודק ונקי כפיים כשמולך ניצבים יעלון ונתניהו. אבל היי, אני אהוד ברק, ואני לא מתכוון להשתנות.
אז בפעם הבאה שאתם משתמשים בטיעון “ברק נתן להם הכל והם לא הסכימו”, תחשבו רגע מי אמר את זה. זכרו שזה אותו איש שתמיד צודק, המספר היודע כל. בסטיב אוסטין של הפוליטיקה הישראלית, האיש בעל העין הביונית שמזהה מרחוק. וגם באיש שמכרו לנו שהוא יודע להרכיב כל שעון שהוא מפרק, ואם לא – אז זאת אשמתו של השעון.