אני ממשיך לחיות את שיגרת בתי החולים. יסלחו לי הקוראים אבל אני חייב לפרוק את הכול לתוך המקלדת. השבוע אבי נכנס שוב לניתוח מוח מסובך.
החמישי במספר. השיטוט במסדרונות המחלקה הנוירוכירורגית הפך פעם נוספת למציאות היחידה שלי. אומנם אני ממשיך לעבוד ולהגיש בטלוויזיה, לפגוש חברים ולנהל שגרה, אבל אחרי קרוב לעשרים שנה, המחלה שלו הפכה למרכז חיי. כל השאר מכוסה בערפל אלים וכהה.
אחותי אומרת שצריך להתכונן נפשית לפרידה מאבא. אני מאמין שיש לנו עוד זמן. קשה לי לדמיין את העולם בלעדיו. הוא לא רק אבא שלי אלא גם החבר הכי טוב שלי. לפעמים נדמה לי שהיחידי. לא מוכן להגיד לו שלום כרגע. לא בשל לזה. לא אתן. אם מלאך המוות יגיע אתמקח איתו, אשהה אותו ואמלוק לו את הראש. לא אתבייש ואצעק לו “תלך מכאן. תן עוד כמה שנים, יימח שמך”.
התרעות פיקוד העורף