המינוי גם מעיד כי הפרסומים שלפיהם וושינגטון בוחנת את האפשרות לפרוש, ובעצם לפרק את כוח המשקיפים, אינם נכונים. קרץ סירב בשלב זה להתייחס למצבו של הכוח ולתוכניותיו, וכתב לי בהודעת אי־מייל: "מוטב שאמנע מתגובות ואלמד את הנושא".
ג'ין אלן קרץ נולד ב־1950 בעיר אולבני במדינת ניו יורק, סיים תואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת רוצ'סטר ותואר שני בבלשנות באוניברסיטת ניו יורק בבאפלו. לאחר שירות בחיל השלום באפגניסטן הצטרף ב־1981 למחלקת המדינה, שבה עשה קריירה ארוכה של 34 שנה עם התמחות בנושאי המזרח התיכון ודרום־מזרח אסיה. הוא שירת בתפקידים שונים בפקיסטן, בהודו, בסין, בסוריה (פעמיים), במצרים ופעמיים בשגרירות ארה"ב בתל אביב. בפעם הראשונה בין 1991 ל־1994, שנות התקווה של הסכמי אוסלו, אז היה אחראי על נושאים ערביים (כולל רצועת עזה); הוא חזר לשגרירות ברחוב הירקון ב־2004 ובמשך שלוש שנים שימש כסגן השגריר.
לאחר שסיים את תפקידו בתל אביב הוא קודם להיות שגריר ארצו בלוב. שם, בתחילת 2011, נקלע למבוכה רבה. באחת מתוך רבע מיליון תכתובות של דיפלומטים אמריקאים שהודלפו לאתר "ויקיליקס", הופיע גם מזכר סודי ששלח קרץ לוושינגטון, ובו התייחס בלשון ציורית מאוד לשליט מועמד קדאפי.
במסמך מ־2009, שנשא את הכותרת "הצצה לאקסצנטריות של מנהיג לוב מועמר קדאפי", כתב קרץ כי קדאפי תלוי מאוד באחות אוקראינית, גלינה, שמלווה אותו זה זמן רב, ותיאר אותה "כבלונדינית שופעת". לפי המזכר, קדאפי לא נסע לשום מקום ללא הליווי הצמוד של האחות גלינה. כמו כן, הסביר קרץ כי קדאפי חושש לשהות בקומות עליונות ובטיסות מעל הים, ובין תחביביו גם ריקודי פלמנקו.
בעקבות הדלפות "ויקיליקס" הוחזר קרץ מטריפולי לוושינגטון, אך הקריירה שלו לא נהרסה. לאחר זמן מה הוא מונה לשגריר ארה"ב בגאנה, ולאחרונה כאמור פרש משירות החוץ ומונה למנהל כוח המשקיפים בסיני.
הכוח הבינלאומי העצמאי בחצי האי הוקם מתוקף נספח להסכם השלום בין ישראל למצרים, שכותרתו "הפרוטוקול הנוגע לנסיגת ישראל ולהסדרי ביטחון". במסגרת ההסכם, שנחתם בספטמבר 1978, הוחלט כי מועצת הביטחון של האו"ם תרכיב כוח משקיפים שיישלח לפקח על ביצועו. אך בשל מחלוקת עם ברה"מ וחשש מווטו שלה, לא קיבלה המועצה את ההחלטה, ולכן, ב־1981 סיכמו מצרים, ישראל וארה"ב על הקמת כוח משקיפים רב־לאומי שיפעל עצמאית, בהובלת ארה"ב ולא מטעם האו"ם.
תפקידו של הכוח הבינלאומי הוא לפקח על כך ששני הצדדים מכבדים את ההסכם ולדווח על כל הפרה, והוא מונה כיום 1,677 פקחים מ־12 מדינות: אוסטרליה, קנדה, צ'כיה, פיג'י, צרפת, איטליה, ניו זילנד, נורווגיה, בריטניה, אורוגוואי וארה"ב, שמספקת את המספר הרב ביותר של כוח אדם - כ־700 חיילים. מאז היווסדו ניהלו את הכוח הרב־לאומי פקידים אמריקאים, לרוב אנשי משרד החוץ לשעבר.
הכוח, שמפעיל גם כלי שיט וכלי טיס, מרוכז בשני בסיסים. אחד ליד שארם א־שייח' והשני בצפון סיני, בקרבת אל־ עריש. ב־33 שנות קיומו היו לכוח נפגעים בעיקר כתוצאה מתאונות דרכים, תאונות אוויריות ועליית כלי רכב על מוקשים. אך בשנה האחרונה, על רקע התגברות פעולות הטרור בחצי האי, בעיקר מצד "מחוז סיני" של "המדינה האסלאמית" (לשעבר קבוצת בית אל־מקדס), גברה הדאגה מצד מנהלי הכוח לביטחונם האישי של אנשיו. במיוחד לאלה המתגוררים ופועלים בצפון סיני, מוקד פעולות הטרור של אנשי "המדינה האסלאמית".
בכמה הזדמנויות נורו יריות לעבר מחנה הכוח באל־עריש, והיו ניסיונות להציב לכלי הרכב שלהם מארבים או להתנכל להם במחסומי דרכים. כיום קיים חשש ש"מחוז סיני" רוקם תוכניות למבצע רחב נגד הכוח. האחריות לביטחונו של הכוח היא של ממשלת מצרים. הצבא וכוחות הביטחון המצריים אכן פועלים לשם כך, אך התחושה של מנהלי הכוח ושל הממשלות שלהם - בעיקר ממשלת ארה"ב - היא שמצרים יכולה לעשות וצריכה לעשות יותר.
לכאורה, במצב שיתוף הפעולה ההדוק בין ישראל למצרים שתי המדינות אינן זקוקות לקיומו של הכוח. מצרים הקפידה לאורך כל עשרות השנים מאז שנחתם הסכם השלום לקיים כל תג ופסיק בו. היא מעולם לא הכניסה כוחות לסיני מעבר למה שהתירו לה ההסכם והנספח הביטחוני. הסכם השלום שרד גם רגעי שפל של רצח שבעה נופשים ישראלים ב־1985 מירי של חייל מצרי, ושל פיגועי טרור של טרוריסטים מקומיים שהזדהו עם אל־ קאעידה.
בשנה האחרונה גבר שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למצרים בראשות הנשיא גנרל פתח א־סיסי. ישראל מתירה לצבא המצרי להכניס יותר כוחות וכלים ממה שקובע הנספח, כדי לאפשר לו לשפר את יכולותיו במלחמה נגד הטרור של מחוז סיני.
אך למרות זאת, בישראל מעוניינים בהמשך קיומו ונוכחותו של כוח המשקיפים הבינלאומי. גם אם על רקע שיתוף הפעולה ההדוק בין שתי המדינות תפקידו סמלי. הגישה בישראל היא של מי יודע מה ילד יום. היום יש בקהיר משטר ידידותי, אך מי יתקע לידנו שכך יהיה לנצח. בוושינגטון, למרות הזעם על התנהלות ראש הממשלה בכל הקשור להסכם הגרעין עם איראן, מבינים זאת היטב.
המבצע הצבאי הכושל חשף גם חידלון מודיעיני. למוסד, לאמ"ן ולמודיעין חיל הים לא היה שמץ של מושג על נוסעי המרמרה - פעילים של ארגון אסלאמי טורקי (IHH) פרו־פלסטיני שהצטיידו בנשק קר (מוטות ברזל, סכינים) ונערכו למאבק נגד לוחמי השייטת.
בעקבות זאת הוחלט להקים גוף שיעקוב אחר ארגונים בינלאומיים ופעילים למען המאבק הפלסטיני. באופן די תמוה, מלאכת איסוף המידע הוטלה על מחלקת המחקר של אמ"ן ולא על משרד החוץ, אף שמדובר בארגונים אזרחיים הפועלים בעיקר במדינות המערב.
פקיד בכיר הבקי בנושא הסביר ל"מעריב־סופהשבוע" את ההיגיון שמאחורי ההחלטה להטיל את המשימה על אמ"ן. לדבריו, תנועת BDS וארגונים אחרים שמבקשים לערער את הלגיטימיות של ישראל מופעלים בעצם על ידי מרכז אחד - הרשות הפלסטינית, באחריות אבו מאזן וסאיב עריקאת. ועל כן, במסגרת פעולות המחקר והמעקב של אמ"ן אחר תהליכים ברשות הפלסטינית, יש גם עבודת התחקות ומחקר אחר ה־BDS.
לטענת המקור, המאבק לערער את הלגיטימציה של ישראל באמצעות BDS או פניות לבית הדין הבינלאומי בהאג הוא "האינתיפאדה החדשה", בהנחיית הרשות הפלסטינית. זו גישה שהחלה כבר לפני כמה שנים, שמתאימה היטב לתפיסת ה"התקרבנות" של ממשלות הימין בישראל, של "כל העולם נגדנו". תפיסה זו מחלחלת לקהילת המודיעין, גם בלי שתתקבל החלטה רשמית של הממשלה.
במוסד פועלת יחידה מיוחדת שתפקידה להתחקות אחר כספי טרור שמקורם במדינות רבות בעולם. בשב"כ פועלות כבר כמעט כעשור שתי יחידות העוסקות בנושאים שעניינם מעקב אחר תנועות כספים ומניעת כניסתם לישראל של אנרכיסטים ופעילי ארגוני שמאל קיצוני, המבקשים להשתתף בהפגנות של פלסטינים (כמו בכפר בלעין). היחידות נמצאות בשני אגפים שונים: "האגף לישראל והזרים" (שמכונה גם האגף היהודי), ואגף שבעבר כונה "האגף הערבי" ועסק בעבר בעיקר בסיכול טרור ערבי. כיום אחריותו רחבה יותר ועוסקת גם בסוגיות של כספי טרור וניסיונות חתרנות עוינים ודה־לגיטימציה נגד ישראל שמקורם בחו"ל.
וכך יש כבר שלושה גופי מודיעין - המוסד, אמ"ן ושב"כ - שעוסקים בנושא או בסוגיות משיקות. אך בכך לא מסתיים העניין: לפני כמה חודשים הכין רם בן ברק, סגן ראש המוסד לשעבר וכיום מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים ואחד המועמדים לתפקיד ראש המוסד, תוכנית מקיפה למאבק ב־BDS. היא משתלבת עם הודעת ראש הממשלה בנימין נתניהו מלפני כמה חודשים כי הממשלה תקצה 100 מיליון שקל למאבק זה.
התוכנית של בן ברק, כמקובל במקומותינו, נתקלה בקשיים שמקורם במאבקי אגו אישיים וביורוקרטיה. במוקד הסכסוך נמצאים שר הביטחון משה יעלון והשר לביטחון הפנים גלעד ארדן, שקיבל גם את האחריות למשרד לעניינים אסטרטגיים. "הדם הרע" הפוליטי השורר בין השניים הוא שם דבר בליכוד.
בעובי הקורה נכנס סגן ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, כיום ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) והמועמד המוביל לתפקיד ראש המוסד במקום תמיר פרדו, שיפרוש בעוד ארבעה חודשים לאחר חמש שנים בתפקיד. כהן הכין עבודת מטה שבמרכזה הצעת פשרה, ולפיה במשרדו של ארדן יכהן קצין מודיעין שיתאם את הסוגיות שקשורות למאבק במה שמכונה "דה־לגיטימציה", ויפעיל את כל גופי המודיעין השונים: אמ"ן, שב"כ והמוסד.
ועדיין נשאלת השאלה: האם ישראל, שעדיין מחשיבה עצמה כמדינה דמוקרטית, באמת צריכה להתייחס לבודדים ולארגונים בינלאומיים הפועלים נגדה בגלוי, גם אם הם מציקים ומטרידים, כאילו מדובר במלחמה של ממש, ולהטיל לשדה המערכה את ארגוני המודיעין שלה? ואולי יש בתגובת ישראל ביטוי להקצנה הימנית ולפרנויה שאוחזת בה בעשור השני של המאה ה־21?.
התרעות פיקוד העורף