הסיפור הזה הוא קטן ושולי, אבל מייצג. אם יש לחמאס הישג אדיר, זו ההתגייסות הבלתי מודעת של חלק מהתקשורת לסייע לו. מעללי חמאס פשוט אינם מדווחים. זה מזכיר מקרים של אלימות במשפחה, כשכל השכנים יודעים מה קורה אבל מעדיפים לעצום עין, אף על פי שבמקרה הזה המניעים הם לגמרי אחרים. זוהי תוצאה של אג׳נדה שלכאורה אמורה לסייע לפלסטינים.
דבר דומה מתרחש גם כעת. רמת הדיווח בתקשורת הבינלאומית על פיגועי דריסה, דקירה, אבנים ובקבוקי תבערה היא שולית, אם בכלל. בתקשורת המקומית האירועים אומנם מדווחים, אבל בשאננות של שגרת דמים. על ההסתה או האינטרסים מאחורי השגרה הזו אנחנו כמעט לא שומעים.
גם הוויכוח השבלוני הפנימי שלנו בדרך כלל מתמקד ב"חמאס נגד ישראל" ולהפך, אבל אין שום עמותה, כלי תקשורת או גוף שלקחו על עצמם להציל את הפלסטינים מהנהגת הטרור שלהם. עזבו להציל – איש לא לקח על עצמו לדבר על כך. מקור סבלם העיקרי של הפלסטינים נותר במחשכים.
כשמסתכלים על זה כך, פתאום המצב שבו נתקענו מובן יותר. איך חמאס מקבל לגיטימציה? בדיוק כך. כך גם הנהגת הפלסטינים מתרחקת כל הזמן מיכולת כלשהי לקיים מדינה עצמאית, במקום לשפר את יכולתה. ההאשמות החד־צדדיות גם גורמות לישראל להפוך דפנסיבית, ולאוכלוסייה ללכת ימינה. במקביל הפלסטינים מאמינים שמגיע להם יותר, ולכן נכונותם להתפשר צונחת, והרצון לגרום לישראל נזק בזירה הבינלאומית הופך להיות המטרה.
במילים אחרות – האפשרות להסכם כלשהו הולכת ומתרחקת. האג'נדה לא רק שהפכה מעיתונות לתעמולה, היא הפכה לתעמולה שאינה עובדת. פרט לזה - היא בהחלט נפלאה.
התרעות פיקוד העורף