איש השנה: ביבי הוא חזות הכל, כך היה וכך יהיה

היא לא מחזיקה אותו והוא לא מחזיק אותה. הם מחזיקים זה את זה כבר שנות דור, תלויים זה בזה, בוטחים (רק) זה בזה, אין להם כלום מלבדם (ושני עורכי הדין הצמודים, שמרון ומולכו), ולכן אם איש השנה תשע"ה הוא בנימין נתניהו, זה כולל גם את שרה. הלימון, כפי שנאמר פעם, כבר בפנים.

לא היה קל לבחור בנתניהו, גם ברמה האישית, שהרי דעתי עליו ידועה. מצד שני, המועמד השני היה ערן זהבי, כך שטוב לא הייתי יכול לצאת מזה בשום מקרה. וברצינות: זהבי אכן מציג יכולות, ביצועים ואופי ווינרי שטרם הוצגו בכדורגל הישראלי. את השנה החולפת סיים עם "טרבל" (שלושה תארים) נדיר. כל זה נכון גם לגבי נתניהו, שהשיג השנה את התואר הרביעי שלו כראש ממשלה. יש לזהבי עוד מה ללמוד.

רק לפני שנה היה נתניהו מנהיג בערוב כהונתו. הוא נחשב לאיש האתמול, הפופולריות שלו צנחה, האופק המדיני שלו השחיר מעננים מבשרי רע. ערב הבחירות האחרונות, שאותן הקדים נתניהו ביוזמתו, היה נדמה לכולם (גם לו עצמו) שזה נגמר. ביבי פיגר בסקרים, המחנה הציוני של הרצוג-לבני שמר על יתרון יציב, סדרה של קטסטרופות תקשורתיות, אלקטורליות ואישיות העיבה על סיכוייו של נתניהו להפוך את הקערה על פיה, לשנות את המומנטום ולחזור לתמונה.

בשבוע האחרון של הקמפיין כמעט כולם איבדו תקווה: בליכוד החלו החברים להתארגן ליום שאחרי. קבוצות של ח"כים נפגשו עם יורשים פוטנציאליים, הוכנה תוכנית מפורטת להדחת נתניהו ביום שאחרי התבוסה, סכינים קטנות ומחודדות נשלפו והוטמנו בשולי הבגד.

לרוב אנשי הליכוד היה ברור שמתקרבים לתום עידן נתניהו. רק מעטים התאבלו על כך. נתניהו הפך לאישיות שנואה כמעט על כל המערכת הפוליטית, וגם בליכוד קשה היה לאתר כאלה שרצו בהישארותו. הוא בנה חומת אש סביב עצמו, מטרפד כל מתחרה פוטנציאלי, מונע צמיחת יורשים, דוחק החוצה את כל הכוכבים: משה כחלון, גדעון סער, גלעד ארדן; רשימה חלקית. אכן, הגיע הזמן להיפטר מביבי. קונצנזוס. היחידים שחלקו על התזה הזו היו נתניהו. שניהם. הוא ורעייתו.

אנשי השנה של מעריב-סופהשבוע בשלוש השנים האחרונות

במהלך הקמפיין, כשאף סלוגן לא הצליח להניב תוצאות בסקרים, העלה מי שהעלה הצעה יצירתית: ביבי יודיע שהוא מתמודד על ראשות הממשלה בפעם האחרונה. למרות אמינותו המפוקפקת והרקורד הקלוש שלו כמקיים הבטחות, היה מי שחשב שהצהרה כזו יכולה לעשות את ההבדל. זו תהיה, בהגדרה, הקדנציה האחרונה שלו.

בדרך זו, קיוו כמה מהיועצים לפרק התנגדויות מבית, לעמעם את השנאה שחרשו רבים כל כך למנהיג הוותיק, לנסות לקושש אמפתיה. תנו לביבי עוד הזדמנות אחת אחרונה. ביבי שקל את ההצעה הזו ברצינות. מי שפסלה אותו על הסף, הייתה הרעיה. וכידוע, מה שהיא פוסלת, נפסל. הקמפיין נמשך, כנגד כל הסיכויים. לעתים הוא הזכיר ניסיון טיפוס במדרון חלקלק. 

תשדיר הרה אסון שהשווה את עובדי המדינה למחבלי חמאס, פרסומים קשים על מחזור בקבוקים ונהנתנות חזירית במעון ראש הממשלה, שורות אינסופיות של גנרלים ומומחי ביטחון הטוענים בעקשנות שביבי מסכן את ביטחון ישראל, 50 ימים רצופים של רקטות על תל אביב ומאיר דגן אחד. אבל נתניהו לא נכנע. הוא לא מהנכנעים.

*

בספרי "נתניהו, הדרך אל הכוח", שנכתב במהלך הקדנציה הראשונה של נתניהו, אובחנה תופעה שאותה כינינו "רוח ביבי". נתניהו הצעיר היה מצויד בשאפתנות עצומה ותחרותיות אינסופית. הוא לא היה מסוגל להפסיד. לא בשחמט, לא בתחרות ריצה, לא בשחייה ובטח שלא בבחירות.

מאז ילדותו בירושלים, עשה לעצמו ביבי שם של ווינר בלתי נלאה, שהופך גם משחקי חברה תמימים למאבקי חורמה. פעם, כשהיה סטודנט צעיר בבוסטון, נסע נתניהו עם רעייתו דאז (ד"ר מיקי וייסמן) וזוג חברים נוסף לאתר סקי בצפון ארצות הברית. אף אחד מארבעת הצעירים לא עשה סקי מימיו. חצי שעה לאחר שהחלו בשיעורי סקי מאולתרים, ויתרו שלושה מהארבעה על התענוג המפוקפק, והתמקמו באחת המסעדות המפנקות המשקיפות על האתר.

הם צפו ממנה על הרביעי, ממשיך לעלות ולרדת במעלה המסלולים, ליפול ולקום, להתגלגל ולהתנער, שעות ארוכות. זה היה, כמובן, ביבי. כשירד מהמסלולים לעת ערב, חבול ומרוט, ידע ביבי לגלוש. כזה הוא. מציב מטרה, ומשיג אותה. לא חשובים האמצעים, לא מעניין מה יקרה בדרך, כמה פעמים ייפול או יקום. חשוב להגיע. בכל מחיר.

"רוח ביבי" היא זו שניצחה עבורו בבחירות ב-1996, אחרי רצח רבין. איש לא היה מוכן להמר על נתניהו באותו קמפיין. הוא עצמו אמר, כמה ימים אחרי הרצח, שיעברו "שנות דור" עד שהימין יחזור לשלטון. למרות זאת, הוא לא ויתר, לא פרש והחליט לנסות לנצח. גם שם היה מדובר במדרון חלקלק, אבל נתניהו הפשיל שרוולים וטיפס.

לזכותו עמד גל של פיגועים רצחניים מתוצרת חמאס, מתחרה עייף ולא ממוקד (פרס), וקמפיין מבריק ("פרס יחלק את ירושלים") שנוהל בידי שלושה: אביגדור ליברמן, ארתור פינקלשטיין ואייל ארד. ביבי ניצח בפוטו-פיניש, על חודם של שברירי אחוז, והפך לראש הממשלה הצעיר בתולדות ישראל. ליברמן, פינקלשטיין וארד הלכו בדרך כל בשר העובד עם ביבי: סולקו, הסתלקו, ברחו או הוברחו, כרבים-רבים אחרים. בסוף, הקבועים היחידים שם הם ביבי ושרה ושני עורכי הדין המשפחתיים. הא ותו לא.

מאז נגוזה "רוח ביבי" ההיא והתפזרה לכל רוח. נתניהו השמין, הסתאב, התמכר למנעמי השלטון ואיבד חלקים חשובים מרוח הקרב שלו. מפוליטיקאי צעיר, נמרץ, קל תמרון וגמיש מחשבה, הוא הפך להיות מנהיג מבוגר, עייף וכבד. ביבי התעטף בשמרנות והתרחק מהרפתקאות וסיכונים, חובב אדוק של סטטוס קוו. 

לאחר "העשור האבוד" (2009-1999) הצליח לחזור, בקושי, ללשכת ראש הממשלה אחרי שהפסיד במנדט לציפי לבני אבל חידש את הברית ההיסטורית עם החרדים והקים קואליציה. מאז, איש לא הצליח לפנות אותו מהבית ברחוב בלפור. ביבי ושרה התבצרו שם, פשוטו כמשמעו.

*

במסגרת לקחים שהפיק אחרי תבוסתו ב-1999, השכיל נתניהו לחזור לשלטון עם כל הכלים שיאפשרו לו להישאר שם לנצח, כפי שהבטיח, הוא חזר עם תקשורת: "ישראל היום", שופרו הפרטי, העיתון שמחולק במאות אלפים מדי יום ומהווה דף מסרים ושטיפת מוח יומית בשווי של מאות מיליוני שקלים לטובת הזוג המלכותי.

אחר כך השתלט נתניהו, באמצעות מקורבו אדלסון, גם על "מקור ראשון", עכשיו הוא מכביד את עולו על רשות השידור (ומעקר מתוכן את הרפורמה החשובה של גלעד ארדן מהקדנציה הקודמת), מגביר את הלחץ על ערוצי הטלוויזיה המסחריים ומנהל יחסים קרובים עם רבים מאילי ההון הישראלים שחולשים גם על אמצעי תקשורת ואתרי חדשות אינטרנטיים משפיעים.

בנוסף לתקשורת, הצליח נתניהו להשתלט, לרסן או להשפיע על רוב הרגולטורים ושומרי הסף של השלטון בישראל. אי אפשר למנות מפכ"ל בלעדיו, היועמ"ש היה פעם פרקליטו הצמוד, יש לו השפעה גם על מבקר המדינה, נציב שירות המדינה וכל השאר. לכל הגופים, שגידלו פעם שיניים וציפורניים, אין מוטיבציה לפעול נגדו.

החקירה בעניין מעונות ראש הממשלה נפתחה בעצלתיים, בקושי, באיחור כבד ורק תחת לחץ תקשורתי. פרסום דוח המעונות של מבקר המדינה נדחה לאחר הבחירות, רק ביקורת תקשורתית נוקבת הביאה להקדמה המתבקשת (אם כי המבקר צנזר כמה מהביקורות היותר קשות שהיו בטיוטה המקורית).

כל אירוע כזה נתקל, מיד, בסוללה כבדה של עורכי דין מיומנים (בניצוחו של דוד שמרון הנצחי) ובהרעשה תקשורתית ארטילרית מבסיסי התקשורת הכוחניים המסונפים למשפחה השלטת. לא לחינם זכה נתניהו לכינוי "ארדואן". על פי ביצועי שניהם בקמפיינים האחרונים שלהם, ארדואן יכול ללמוד מנתניהו, ולא להפך.

במקביל, מקפיד נתניהו לשמור, לכאורה, על מה שמכונה כאן "שלטון החוק". כשאיילת שקד מעלה הרהורים על פיצול (מוצדק) של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ממהר נתניהו להתנגד. כשבג"ץ מטרפד את המדיניות המוצדקת של ממשלתו בעניין מסתנני העבודה, הוא מתקפל.

מדי פעם הוא שולח את מקורביו ועושי דברו לתעלולים שונים ומשונים. כשהם נתפסים והביקורת גואה, ביבי ממהר להתנער. כך, למשל, שיגר את דחלילו הפרטי אופיר אקוניס, לשתול חוק סתימת פיות ברשות השידור החדשה, למחרת הבין שהגזים, התנער מהסעיף והשאיר את אקוניס לבדו במערכה. זהו טריק ישן של ביבי, שחוזר על עצמו בכל פארסה מחדש. 

פעם זה יובל שטייניץ שנשאר לבד המע"מ על פירות וירקות, פעם זה אקוניס ובכל פעם זה פראייר אחר. נתניהו נשאר יבש גם כשהוא רץ בין הטיפות. מקיאבלי מחייך בקברו. לזה בדיוק הוא התכוון.

*

שליטתו על נתחים נכבדים בתקשורת ובשלטון החוק מאפשרת לנתניהו לזהות מוקדם כל סכנה פוטנציאלית, ולסכל אותה. האחרון היה גבי אשכנזי. הוא זוהה בזמן ונתפר לו תיק מפואר, שאמור היה להעלים אותו מהמפה אבל התפרק בתנועה. מצד שני, הוא נוטרל לחמש שנים לפחות.

כשגדעון סער החל להמריא, הפיצה יד מסתורית גל עכור של שמועות שווא בעניינו, והוא הוגדר כאויב העם החדש. כשכחלון זרח, הפנו לו בני הזוג נתניהו כתף קרה, שאילצה אותו לעזוב. ביבי הוא חזות הכל, אין עוד מלבדו, כך היה וכך יהיה, זוהי התורה כולה. הכי מדהים, שזה מצליח.

ביום רביעי, 11 במרץ 2015, שישה ימים לפני הבחירות בישראל, נאספו בחשאי בבית ראש הממשלה בירושלים פעילי שטח וקמב"צים של יש"ע. מי שהקהיל אותם לשם היה מומו פילבר, אחד ממנהלי הקמפיין של נתניהו, מקורב ותיק ונאמן (היום מנכ"ל משרד התקשורת). זה לא היה הפורום הרגיל והדולף של מועצת יש"ע, שכוחם בהדלפותיהם לתקשורת ופחות בשטח. 

פילבר ריכז את מנהיגי המתנחלים שיודעים לתת עבודה, לרכז מאמץ, להזרים מאות ואלפי פעילי שטח לצמתים, לרחובות, לערים ולמושבות. בבית ראש הממשלה המתינו לפעילים הללו ראש הממשלה נתניהו ורעייתו שרה. ביבי נשא בפני הפורום האינטימי הזה את אחד הנאומים החשובים של חייו.

"אני עומד להפסיד בבחירות בשבוע הבא", אמר נתניהו, "אנחנו נצטרך לעזוב את הבית הזה, אבל אתכם יגרשו מהבית". נתניהו פירט בפני הנוכחים את תסריט האימים שלו: אתם תצביעו עבור נפתלי בנט ויכול להיות שהוא יקבל עוד כמה מנדטים, אבל בשלטון יהיו בוז'י וציפי. אני מציע לכם להתחיל לארוז את החפצים. חלק מכם יגורש מבתיהם, חלק אחר יתייבש בהקפאת בנייה. השמאל יעלה לשלטון, ואז לאף אחד לא יהיה אכפת שלבנט יש שני מנדטים יותר.

משסיים לתאר את האפוקליפסה, עבר נתניהו לשלב האופרטיבי: זה עוד לא אבוד. אפשר עוד לשנות את רוע הגזירה. הוא ביקש מהנוכחים שני דברים: לא להצביע עבור בנט, להצביע עבורי, עבור הליכוד, כדי שארכיב את הממשלה הבאה. הוא הבטיח שבנט יהיה בממשלתו הבאה, בכל מקרה. 

חשוב שכל אנשי יש"ע יבינו את זה, אמר נתניהו, אני לא מתכוון להשאיר את נפתלי בחוץ, אבל כדי שהוא יהיה בפנים, אני חייב להיות ראש הממשלה, הסביר ביבי. המשימה השנייה שביקש הייתה להסתער על השטח.

לחלק את הערים הליכודיות המסורתיות בין המועצות השונות ביש"ע ולטפל בהן בימים שנשארו עד הבחירות, ובעיקר ביום הבחירות. הפעילים הביטו בו, בנחישותו, בכוח השכנוע הפנימי שלו, ונפל להם האסימון. הכנס הזה בבית ראש הממשלה, שישה ימים לפני הבחירות, היה שובה של "רוח ביבי" ההיא.

ביום הבחירות הסתערו אלפי פעילי יש"ע על הערים שבהן יש מאגרים גדולים של מצביעי ליכוד. מטה מיוחד שיגר מסרונים לכל המצביעים הפוטנציאליים. העידן הדיגיטלי מאפשר למטות הבחירות לנהל מעקב פרטני, מדויק, מדוקדק ובזמן אמת אחר כל מאגר המצביעים הפוטנציאלי של הליכוד.

פילבר ניהל את זה בכישרון. שכונות, ערים או יישובים שפיגרו בהצבעה, קיבלו טיפול מיוחד, הוזרמו אליהן עשרות ומאות פעילי יש"ע עם מספרי טלפון וכתובות מדויקות, והם הלכו והביאו את המצביעים לקלפיות. משה כחלון הנדהם ראה את זה במו עיניו, בעיקר בשעות ההצבעה המאוחרות. הוא פגש את הליכודניקים נוהרים לקלפיות. הם זיהו אותו, טפחו על שכמו, הביעו בו תמיכה אבל הוסיפו שהם יצביעו ביבי. למה, שאל כחלון. הערבים על הגדרות, אין ברירה. הם ענו.

*

נתניהו עצמו היה בשבוע האחרון קמפיין בלתי נלאה של איש אחד. הוא התראיין ללא הרף בכל הערוצים ותחנות הרדיו האפשריים. הוא גר בטלוויזיה, התבצר ברדיו, התנחל באתרי האינטרנט, סביב השעון. התקשורת התמסרה לו ברפיסות אופיינית והייתה אחד הגורמים הראשיים לניצחונו בהפצת מסרי ההפחדה.

בימים האחרונים הראיונות הללו היו, בעצם, עבירה על חוק הבחירות, אבל את מי מעניין החוק. נתניהו רצח לנצח, הרבה יותר מכל מתחריו. ביבי עבר מתחנה לתחנה וניהל מסע הפחדה חסר תקדים. הערבים נעים בכמויות לעבר הקלפיות, הוא בישר למצביעיו, עמותות השמאל מסיעות אותו באוטובוסים (להד"ם. הוכח בדיעבד שלא הייתה שום הסעה של עמותות שמאל). 

מטה צללים מיוחד הפציץ הודעות בדיוניות בסגנון "גדודי חללי אל-אקצה תומכים בהרצוג", או "קוראים לערביי ישראל להצביע עבור הרשימה המשותפת כדי שתסייע להרצוג להקים ממשלה".

במסע הקאמבק שלו, לא בחל בנימין נתניהו בשום דבר. הוא הפיץ ספינים, שקרים ואיומים לכל עבר. הוא משכן ערכים חשובים, זלזל בעקרונות דמוקרטיים ולא לקח שבויים. אחרי הבחירות הוא התנצל. אין לו בעיה להתנצל. 

כשיצחק הרצוג אמר, בראיון באינטרנט (לכותב שורות אלה) שהוא לא יכול לפסול את מינויו של ח"כ אחמד טיבי לחבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מיהר נתניהו להעלות לעמוד הפייסבוק שלו פוסט שבו טען כי הרצוג "תומך במינוי טיבי לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת".

זה היה שקר גס. יש הבדל של שמיים וארץ בין חבר במליאת הוועדה הרחבה, לבין היו"ר. היו כבר שני ח"כים ערבים שהיו חברים במליאת ועחו"ב, ולא קרה שום דבר נורא. אין אפשרות חוקית למנוע את זה. גם נתניהו יודע זאת היטב. תפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון הוא, לעומת זאת, תפקיד ביטחוני רגיש מאין כמוהו ואין מצב שח"כ ערבי יתמנה לתפקיד זה. גם את זה נתניהו יודע. זה לא הפריע לו. גם הרצוג לא במיוחד הפריע לו, ונפל לחלק גדול מהפחים שהציב בדרכו נתניהו.

מסע ההפחדה הצליח מעל כל המשוער. הסקרים, שהעניקו להרצוג ניצחון בהפרש של 2 עד 4 מנדטים, החרידו את מצביעי הליכוד המסורתיים ואת הציבור הימני בארץ. ההפחדה של נתניהו נפלה על אוזניים קשובות. תומכי בנט הצביעו ביבי בלב שבור. גם ליכודניקים מאוכזבים ולשעברניקים למיניהם החליטו לחזור הביתה, מאימת הערבים על הגדרות.

ביבי כרסם במדנטים של דרעי, של אלי ישי, של ליברמן, של כחלון, של בנט. הוא פשוט זלל את האלקטורט של הימין, שהבין שבלעדיו הרצוג וציפי יקבלו את המפתחות וימכרו הכל לערבים. ביום שישי, ארבעה ימים לפני הבחירות, עוד דיבר נתניהו עם מקורביו על "תום עידן" והחל להפנים שייתכן מאוד שיצטרך לארוז את חפציו בשבוע הבא. ביום הבחירות הוא הבין שצמצם את הפער, בליל המדגם הוא זכה בתיקו-פלוס, ושיגר קבוצת מפגינים למטה כחלון, כדי להפעיל עליו לחץ לא ללכת לקואליציה עם הרצוג.

למחרת בבוקר קם נתניהו עם ניצחון עצום. 30 מנדטים לליכוד, 24 בלבד למחנה הציוני. בדיוק כמו הלילה הארוך ההוא ב-96, כשפרס הלך לישון ראש ממשלה וקם ראש אופוזיציה, כך הפעם. ביבי הלך לישון עם תיקו, וקם עם ניצחון. היה ראש ממשלה, וגם יישאר. כפי שזה נראה עכשיו, אז כנראה לנצח.

18 במרץ 2015 היה יום של הלם וזעזוע במערכת הפוליטית. כל המורדים הפוטנציאליים בליכוד אפסנו את הסכינים, הצפינו את החלומות ואחסנו את השאיפות. אחר כך מיהרו לברך את ביבי על ניצחונו. הרצוג, ליברמן, לפיד וכחלון שקעו במרה שחורה. גם אריה דרעי. חמשת הפוליטיקאים הללו קיוו בכל מאודם לשחרר את ישראל מעולו של נתניהו. בימים האחרונים הם היו משוכנעים שזה הולך לקרות, אבל הם טעו. כולם טעו.

הסוקרים, הפרשנים, הפוליטיקאים. אפילו ביבי טעה בהערכתו שהוא עומד בפני תבוסה. גם הוא לא האמין שזה יצליח לו. שההפחדה תנצח.

*

בבת אחת אתחל בנימין נתניהו את עצמו, לעג למספידיו, מילא את מצבריו וקם לתחייה, כעוף חול אגדי ללא תאריך תפוגה. במרוצת השנים שכנע נתניהו את עצמו, בהדרגה, שהוא היחיד שמסוגל וראוי להנהיג את ישראל. ככל שנקף הזמן, הלכה והיטשטשה הזהות הנפרדת שלו ושל המדינה והם הפכו, בעיניו, למקשה אחת. המדינה זה אני, חושב נתניהו, מה שטוב לי טוב בהכרח למדינה. העניין הוא, שחלק לא קטן מהציבור חושב כמוהו.

הפכו לישות אחת עם חומת אש שמקיפה אותה. שרה ובנימין נתניהו. צילום: מארק ישראל סלם

ממשלתו הרביעית נשענת על קואליציה מינימלית אבל אין לה אלטרנטיבה. העניין הוא גם, שכל זה קורה כשנתניהו נוחל תבוסות בכל המשימות ההיסטוריות והחשובות שהעמיד לעצמו: הוא הפסיד בקרב על איראן, חיבל ביחסים עם ארצות הברית, לא הצליח לחלץ ממעמקי הים אוצר טבע אדיר שהתגלה לפני מעל חמש שנים, חילץ תיקו מביך מול חמאס בעזה והגביר מאוד את בידודה של ישראל בעולם. אז מה? העיקר שהוא ראש ממשלה.

כדי להמשיך להיות ראש ממשלה הוא עשה הכל, כולל הכל. הדוגמה העוצמתית ביותר היא נסיעתו לנאום בפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון, שבועיים לפני הבחירות. כמה שינן לנו נתניהו על חשיבות הנסיע הזו לשכנוע הקונגרס להצביע נגד ההסכם עם איראן. היום, אחרי התבוסה, מודים אנשי איפא"ק בפה מלא כי הנאום הזה חיבל בסיכויים להשיג ניצחון בקונגרס כי הוא הפך את סוגיית איראן מוויכוח פוליטי-מדיני לגיטימי, לעניין מפלגתי. 

הגעתו של נתניהו וניסיונו לתקוע טריז בין חברי הקונגרס הדמוקרטים לבין הנשיא שלהם אילצו את מרביתם לבחור בנשיא. גם נתניהו ידע את זה. אבל הוא נסע בכל זאת, כי הוא הבין את חשיבות המעמד לגיוס האלקטורט הישראלי.

הנאום ההוא בקונגרס, שהציב את נתניהו, שוב, בעמדת הסנגור הגדול של העם היהודי והרעיון הציוני, היה אחד הגורמים הישירים לניצחונו. המסקנה מתמטית המתבקשת היא, שהיה לנתניהו חשוב הרבה יותר לנצח בבחירות, מאשר לנצח במאבק מול הסכם הגרעין של איראן. עובדה.

ראש הממשלה הישראלי והנשיא האמריקאי // צילום: רויטרס

מבחינתו, הכל מתגמד. איראן, חמאס, חיזבאללה, גז טבעי, פערים חברתיים, בידוד בינלאומי. בכל החזיתות הללו, שבהן הוא נוחל תבוסות, אין חשיבות אמיתית, כל עוד הוא מנצח בחזית האמיתית של חייו: ההיצמדות לתפקיד ראש הממשלה, לבית המתפרק והמתקלף ברחוב בלפור בירושלים. זוהי חזות הכל.

חובה להודות: בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי-על, ללא מתחרים ממשיים, ללא תחרות אמיתית. הוא ממשיך להיות ראש ממשלת ישראל, ואם הקדנציה הזו תאריך ימים, הוא ישבור במהלך 2018 את שיאו של דוד בן-גוריון ויהפוך למנהיג שכיהן הכי הרבה זמן בתפקיד ראש ממשלת מדינת היהודים. הוא משוכנע שזה מגיע לו. השאלה היא אם זה מגיע לנו.

בספרו המדובר "בת ברית", שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר, ח"כ מייקל אורן מתאר בפרטי פרטים את העוינות חסרת התקדים שממשל אובמה הקרין כלפי ישראל מהרגע הראשון. הוא מספר כי העוינות האישית כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הייתה תוצאה של מעשה זה או אחר של נתניהו, אלא פועל יוצא מהשקפת עולם אנטי-ישראלית מובהקת של הנשיא ברק אובמה ושל אנשיו.

אורן טוען כי בתור שגריר, הוא ראה לנכון לשקר על טיב היחסים בין ישראל וארצות הברית שאותם הוא תיאר אז כטובים מאי פעם. עם כל הכבוד לאורן ולגינונים הדיפלומטיים שלו, המרוויח הגדול של שקריו היה אובמה.

תומכי ישראל הרבים בקונגרס, בתקשורת ובקהילה היהודית האמריקאית התקשו להתנגד לפעולותיו העוינות של הממשל כאשר אורן – האיש שהיה אמור להכיר את טיס היחסים טוב יותר מכולם – הילל את אובמה ואנשיו ותיאר אותם כידידי אמת של ישראל. אובמה התעטף בשבחים והתעקש כי לישראל מעולם לא היה חבר טוב יותר ממנו בבית הלבן, בזמן שהוא פגע במעמדה הבינלאומי והדליף פעולות סודיות שלה באופן קבוע. בשנה האחרונה נתניהו שם קץ להצגה. וטוב שכך.

ההחלטה שלו לחשוף את מקור היחסים העכורים בין ישראל לארצות הברית פתחה פתח לשלוש תמורות חשובות: ראשית, היא מחייבת את אובמה ותומכיו להצדיק את העוינות שלהם לחברה האמריקאית שתומכת בישראל. עמדת המגננה של הממשל מצמצת את היכולת של אובמה לצאת לעוד מתקפות על ישראל בזמן שנותר לכהונתו.

שנית, המוכנות של נתניהו לחשוף בראש ובראשונה בפני הציבור בארץ כי לא ניתן לסמוך על אמריקה – לפחות לא באמון מלא – מאלצת את ישראל לראשונה להתבונן בצורה בוגרת על הזירה הבינלאומית והאזורית הדינמית, ועל יכולותיה להתמודד באופן עצמאי בעולם משתנה במהירות. עצמאות המבט הזאת חושפת בפנינו לא רק איומים ואילוצים אלא גם הזדמנויות שלא שקלנו עד כה כי האמנו שאין צורך לעשות זאת שכן אמריקה תדאג לנו.

ולבסוף, ההחלטה של נתניהו לחשוף את עוינות הנשיא, השונה כל כך מתמיכת החברה האמריקאית הרחבה בישראל סללה את הדרך לשיקום היחסים על ידי הממשל הבא. בזכות האומץ המדיני של נתניהו, הנשיא הבא ימצא ישראל עצמאית יותר ופעילה יותר שתוכל לשמש בת ברית טובה יותר מאי פעם. זאת לא משום שישראל מסתירה את הבעיות אלא משום שהיא יודעת לנווט מדיניות השומרת על ביטחונה, ובכך גם שומרת על האינטרסים הביטחוניים של ארצות הברית במזרח התיכון.