יום כיפור הוא הזמן הראוי להכות על החזה ולהתנצל בפני עולם ומלואו על חטאים ועוולות. זה הרגע שבו יש להקיא מקרבנו הולכי רכיל, חורשי רע ומשמיצים כאלה ואחרים.
מדוע אמירה קשה ובוטה יוצאת בקלילות כזו מפיהם של אנשים? דוגמה? בבקשה.
יובל סגל, שחקן מוכשר מאוד, התראיין ופירט באוזני עיתונאי את חטאיו, חסרונותיו ומגרעותיו וכמובן את מעלותיו המגוונות. שאל אותו המראיין: "מהו הדבר הגרוע ביותר שאמרו אודותיך"? התחבט המרואיין ונזכר: "צעדתי ברחוב. לידי חלף אדם מבוגר, רוכב על זוג אופניים. הוא הבחין בי, עצר, חזר לאחור ונעמד לידי ואמר בקול גדול: 'ראיתי אותך אתמול בהצגה ששיחקת, היית מזעזע'. והמשיך בדרכו".
זו תמצית הרוע והאווילות שבהם ניחנו לא מעט מבני אנוש החיים בקרבנו. מדוע בוחרים אנשים שלבם עכור להטיח כך סתם עלבונות לא מנומקים באוזניהם של אנשים זרים? האם הרשע הזה טומן בחובו הנאה פיזית או אולי נפשית? מה מקור המניע האפל הזה, לעלוב ולפגוע ומדוע יש לטרוח על מנת להכפיש?
ממלכת האינטרנט מוצפת במוכי גורל זועפים, שמרתם מתפקעת והם משגרים חצי ארס ומיידים בליסטראות ללא אבחנה בכל מי שרק נקלע על דרכם. אין מי שלא ספג את נחת לשונם.
אחד שבהם, למשל, הטיח בי מלים קשות על מאמר שכתבתי. לא היססתי, ביררתי את שמו וחזרתי אליו. הוא היה נבוך והתנצל, לא שיער לעצמו שיצטרך להתייצב פנים אל פנים אל מול קורבן השמצתו.
אין דרך להימלט מהמלעיזים והתוקפים, וממלכת האינטרנט מבעבעת במי המדמנה והתרעלה הללו. האם יש נשק כנגד אלה? אין. צריך לפתח חיסון פנימי על מנת לשמוע דברי בלע והשמצה, ולעבור לסדר היום.
מי שינתח פעם את רחשי לבה של שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, יגלה כי אין הערה זדונית אחת, מדקרת חרב אחת, שפסחה עליה. כל יום וכל שעה. אין מדובר בביקורת הוגנת שאולי היא ראויה לה לעתים, אבל מדוע אי אפשר לנסח דברים קשים בשפת בני תרבות נאותה?
האם יש מי מאיתנו שלא שגה ומעד מעת לעת, ואם כך - האם דינו סקילה בכיכר העיר? מהו המעיין שממנו שואבים רעי הלב, המכפישים והסוקלים את כל מי המרורים הזה?
יום הכיפורים הוא רגע הולם ומתאים לבקש רחמים וסליחה, ולחדול מהמנהג הפסול הזה של דברי בלע והשמצות. האם כך יהיה? ודאי שלא. גם אלה המכים על חזם ומבקשים מחילה מבורא עולם חוזרים, כידוע, לסורם תוך שעה קלה מאז נשבר הצום. ואולי השנה הזו תהיה שונה ואחרת? הלוואי.
התרעות פיקוד העורף