זו כבר מיני־אינתיפאדה בירושלים. "מיני" מכיוון שלפי שעה היא לא מתפשטת לשאר הגדה. אבל היא עממית, לא מונהגת או מנוהלת, היא פורצת מהרשתות החברתיות ומבוצעת בעיקר בידי צעירים בני 14־20. כמעט מדי שנה גוברת האלימות סביב חגי תשרי, אבל הפעם העלייה באירועים משמעותית והשיא עוד לפנינו: חג הקורבן (עיד אל־אדחא) נופל השנה מיד אחרי יום כיפור ולפני סוכות, ואליהם תצטרף ההכרזה הצפויה של אבו מאזן באו"ם על פלסטין
כמדינה תחת כיבוש - מתכון שמבטיח שגם השבועות הבאים של תשרי יהיו תוססים.
כמו הרבה מהישראלים, גם אני חושש שלא אזכה לראות עוד הסכם שלום בימי חיי. אבל בשנים האחרונות הפכה המילה "שלום" ללא־תקינה פוליטית, ונראה שגם ויתרנו על השאיפה לחיות בשלום. בילדותי, כמעט כל ברכת שנה טובה כללה את האיחול "שנת שלום וביטחון". אלה היו שנים שבהן ביקור של נשיא מצרי בירושלים נראה כמו אשליה מופרכת. זה לא עצר אותנו מלשאוף לשלום. בראש השנה האחרון חיפשתי לשווא את המילה "שלום" בין שלל האיחולים. היא לא הייתה שם, וחבל. על המציאות צריך להסתכל במבט מפוכח, אבל צריך גם לשאוף לשנות אותה. אבותינו בירכו "לשנה הבאה בירושלים", גם כשירושלים נראתה להם רחוקה יותר מהירח. יכול להיות שלנצח נאכל כאן חרב, אבל אסור לנו לוותר על התקווה.
התרעות פיקוד העורף