תקופת חגי תשרי היא הזדמנות מצוינת למחשבות. בדרך כלל נוגות. ימים נוראים וכר. לא שאין אקטואליה לדווח עליה. אצלנו תמיד תהיה אקטואליה. ירושלים בוערת, אירופה מוצפת פליטים, ביבי ואובמה נפגשים. כל זה יכול לחכות. השבוע אכתוב על שני אנשים שמפחידים אותי. שניים שהשפעתם קשה ונזקם כבד. שניהם מסמלים בעיני פופוליזם זול, דורסני ומסוכן ששום דבר טוב לא יוכל לצאת ממנו חוץ, אולי, מכמה קולות בקלפי. שניהם שליחי ציבור שיכולים היו לפעול לאיחוי קרעים, לגישור על פני פערים, למציאת מכנה משותף. במקום זה הם מלבים את האש ורוקדים על הדם.
נתחיל בג׳מאל זחאלקה. נאום ה״את לא אומרת לי שלום״ שנשא מעל בימת הכנסת לפני כעשרה ימים היה, לטעמי, אירוע מזעזע. הוא קיבל קצת כותרות, שוטט ברשת החברתית יומיים־שלושה וגווע. נדמה לי שהנאום הזה מגדיר ומכיל את הבעיה הקשה שיש לנו עם מי שאמורים להיות מנהיגי המגזר הערבי בישראל. אל תקלו ראש בבעיה הזו. היא עלולה לפוצץ עלינו כאן את הכל. קחו שנאה, צביעות ודמיון מפותח, תוסיפו להם את רכיבי חיינו בארץ המסוכסכת הזו, ותקבלו אסון.
קודם כל, הטון. זחאלקה לא נשא את הנאום שלו. הוא צרח אותו. עוד רגע היה יורק מעל הדוכן. עיניו רשפו, שפת הגוף שלו הייתה אלימה, שפת המילים בוטה, הוא נופף בידיו וכשירד סוף־סוף מהדוכן ציפיתי שיבעט במישהו (או בדוכן עצמו). הוא דווקא התחיל בשקט, עם ה״אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה״, הפתיחה המסורתית, ואז הטריף את עצמו, כמעט בבת אחת. מהשנייה ה־45 של האירוע המחריד הזה ועד סופו, ארבע דקות מלאות נוספות, הוא עמד וצרח.
ועל מי? על אביגדור ליברמן? לא. על בצלאל סמוטריץ'? ממש לא. הוא צרח וצווח על סתיו שפיר. כן, אני יודע, הג׳ינג׳ים יכולים להיות מאוד מעצבנים, ובכל זאת. כולה סתיו שפיר. קודם כל, היא לא אומרת לו שלום. הייתם מאמינים? היא נתקלת בו במסדרון ומתעלמת. גזענית שכמותה. חטאה של שפיר היה שהעלתה ספקולציה שלפיה ח״כים מהרשימה המשותפת מתכננים דיל עם נתניהו בעניין מתווה הגז. אז זחאלקה עלה לדוכן ועשה קציצות משפיר, ואחריה מכל מפלגת העבודה, ואחר כך ממפלגת העבודה ההיסטורית, שלדבריו הייתה הרבה יותר רצחנית וקטלנית לערבים מהליכוד והימין.
זחאלקה הטיח בח״כים של העבודה, או המחנה הציוני, סדרה של עלבונות והאשמות שלא היו מביישים את התובע במשפטי נירנברג. רצחתם עשרות אלפי ערבים, גזלתם לנו את האדמות, אתם משתינים עלינו מלמעלה, גזענים, אתם האבא והאמא של הגזענות, סתיו שפיר רוצה להטיף לי מוסר, תתביישי לך! תתביישי לך! הפנים שלכם מכוערות, מכוערות, מכוערות!!
קודם כל, הוא עשה למחנה הציוני טובה גדולה. אם אני בוז׳י, או מי שלא יבוא במקומו (אם וכאשר), בקמפיין הבא מופע הצווחות של זחאלקה הוא תשדיר הבחירות הכי מוצלח שלי. הנה, אפילו הערבים אומרים שאנחנו לא שמאלנים. להפך, אנחנו זוללי ערבים לתיאבון. יש לנו את זה מוקלט ומצולם. תאכל אבק, ביבי.
• • •
וברצינות: זחאלקה לא לבד. יש סביבו ברשימה המשותפת לכאורה עוד כמה פרובוקטורים לא פחות מוצלחים, צבועים ומסוכנים ממנו. אגב, נדמה לי שלא כל הח״כים הערבים כאלה. אני יודע שאולי אני עושה לו עכשיו נזק, אבל אין ברירה,
צריך להגיד את האמת: נדמה לי שח״כ איימן עודה קצת שונה מהמיינסטרים הערבי הפרלמנטרי המטורלל הזה. לפני זחאלקה היה אחד, ד״ר עזמי בשארה, בוגד עם רישיון שנמלט מאימת הדין ומאז יושב תחת גפנו ותאנתו בקטאר ומפיץ משם את הרעל הקבוע שלו. לצערי, גם ח״כים נוספים כמו ידידי אחמד טיבי נמצאים בחבורה הזו, אחד המהוללים שבהם היה טאלב א־סנע, שבמהלך הקדנציות המרעילות שלו הצליח גם לאבד איזה 15 דרכונים דיפלומטיים, ויש עוד דוגמאות רבות.
מה אני רוצה מהם, בעצם? שיגידו את האמת. זה הכל. לא, אני לא חושב שמצבם של ערביי ישראל אידיאלי. רחוק מזה. יש הרבה מה לתקן ביחסה של המדינה לערביי ישראל. יש ממשלות שפועלות בכיוון, יש ממשלות שלא. יש קיפוח, יש הזנחה, יש אפליה. ואחרי שאמרנו את כל זה, יש גם אמת ברורה, יציבה ומוצקה שניצבת לעיני כל ואי אפשר להכחיש אותה. מצבם של ערביי ישראל הוא הטוב ביותר, בהפרש עצום, ממצבם של כל יתר הערבים במזרח התיכון. נקודה. תבדקו אותי.
גם במדינות העשירות כמו סעודיה ונסיכויות המפרץ, המצב פחות טוב מאשר בישראל. העושר באותן מדינות מתמקד בשכבה דקה של אצולת מלוכה. כל השאר, אזרחים פשוטים. החופש בישראל גדול פי כמה, הדמוקרטיה בישראל אמיתית (עדיין), מערכת הבריאות, המשפט, החינוך, התשתיות, הכל הרבה־הרבה יותר מפותח, לא רק במגזר היהודי, גם במגזר הערבי. אפשר למדוד את הכל גם במספרים. תוחלת חיים. אחוזי תמותת תינוקות. השכלה. רמת חיים. הכנסה ממוצעת. מי שיבדוק יבין שערביי ישראל חיים בגן עדן.
ג׳מאל זחאלקה צריך לכרוע לחמש התפילות המוסלמיות כל יום ולהודות לאללה ששלח לכאן את היאהוד שבנו מדינה מודרנית ומפוארת שבה הוא אזרח שווה זכויות. תאר לעצמך, ג׳מאל, שזה לא היה קורה. שבמלחמת העצמאות אנחנו היינו מפסידים ואתם מנצחים. קודם כל, ברור לשנינו שהיהודים היו מושלכים לים. מאיפה אני יודע? כי הבטחתם שתעשו את זה ומהרקורד ההיסטורי שלכם וממה שאני רואה מסביב, זה גם הגיוני. ומה אז? אחרי שאנחנו שוחים לכיוון הכללי של קפריסין? איפה הייתם היום?
אני אגיד לך איפה הייתם היום: משהו בין סוריה, לבנון, עיראק, ירדן, תימן ולוב. תעשה ממוצע, אם אתה רוצה אתה יכול להוסיף את מצרים, ובדיוק שם הייתם היום. רוב הסיכויים שעכשיו היית מיטלטל על רפסודת גומי מקרטעת בדרך לאיזה אי יווני, או נדחק באחוריה של משאית צפופה בניסיון לגנוב את הגבול הסרבי, או האוסטרי, או ההונגרי. כל זה בהנחה שהיית שורד את הדיקטטור הערבי התורן, או ארגון הטרור המקומי, ולא מאבד את ראשך לטובת איזה קיצוני מחורפן. מאיפה אני יודע את זה? אני מסתכל סביב. כך נראים חיי חלק גדול מהערבים שלא זכו להיות מיעוט במדינת היהודים. במקרה הרע הם נטבחים, מגורשים או מעונים, במקרה הטוב הם חיים בעוני, במדינה לא מפותחת, עם תוחלת חיים נמוכה, רמת חיים נמוכה ואופק שחור.
ערביי ישראל היו אמורים לבנות את הגשר בינינו לבין שכנינו. במקום זה, הם הורסים אותו. במהומות אוקטובר 2000 נהרגו 13 מהם והאדמה רעדה. אם המהומות הללו היו פורצות באוקלהומה, היו נהרגים 130. מצטער, אני לא מוכן שאלפי ערבים יחסמו עורקי תחבורה ראשיים במדינה, ינפצו וישרפו כל מה שסביבם ויצעקו ״מוות ליהודים״.
הם חסרו לי, ערביי ישראל, בכמה רגעים היסטוריים חשובים. חסר היה לי קולם אחרי ועידת קמפ דיוויד בשנת 2000, ואחרי שאהוד אולמרט הגיש את הצעת השלום שלו לאבו מאזן ב־2008, ואפילו עכשיו, אחרי שביבי נתניהו הלך כברת דרך משמעותית מאוד במו״מ החשאי שניהל בלונדון, ואחר כך באמצעות ג׳ון קרי ומרטין אינדיק מול אבו מאזן. בכל הפעמים הללו, היו על השולחן הצעות שלום מרחיקות לכת שהכילו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית כמעט על כל השטח שנכבש במלחמת ששת הימים, או לפחות כמות שווה לו. בכל הפעמים הללו הפרטנר הערבי התאבן ונעלם.
ברגעים האלה הייתי מצפה מחברי הכנסת הערבים שיגידו משהו אמיץ. שידחקו באחיהם מעבר לקו הירוק לעשות מעשה. או לפחות להמשיך לדון על בסיס ההצעה שהוגשה. אבל הם דממו. רוממות השלום בגרונם בכל ימות השנה, עד שהוא מגיע. ואז, מתבררת האמת: הם לא באמת רוצים. הם לא מסוגלים לוותר על זכות השיבה. הם לא מסוגלים לחתום על ״סיום הסכסוך״. הם כאן כדי לצרוח שמקפחים אותם, ליהנות מכל העולמות, לחיות במדינה דמוקרטית, להיות סמוכים אל שולחנה ומנעמיה, ולחרף ולגדף אותה ללא הרף. אני מניח שבתוכם פנימה הם מתפללים שאף אחת מהקללות שהם מטיחים בנו לא תתגשם. חסר להם שיום אחד יתעוררו ויגלו שישראל איננה, התפוגגה, נעלמה והשאירה אותם כאן לבד, במקום המטורף הזה, מוקפים ערבים.
למרבה המזל, רובם המכריע של ערביי ישראל לא חושבים ולא מתנהגים כמו מנהיגיהם בכנסת. מעניינים אותם נושאים שונים לגמרי. כן, חלק מהם ממורמרים וחלק מהם חושבים שמקפחים אותם אבל הם מודעים לאיכותה של המדינה הזו, לחשיבותה בחייהם, והם לא רוצים להרוס אותה. הם לא מטומטמים. הם יושבים על הענף הזה, וגם אם הם יושבים בקצה ולא נהנים מאותה כמות צל ומאותה איכות פירות כמו אלה שיושבים יותר פנימה, הם לא רוצים לכרות אותו.
התרעות פיקוד העורף