כשמגיע יום הכיפורים תמיד עולה שמו של משה דיין, ולא בנסיבות מחמיאות. היה בדיין משהו מרתק, כצלם עיתונות צעיר וככתב בתחילת הקריירה היו לי הרבה שעות דיין, כמה מהצילומים מופיעים כאן במדור.
את שנות ה־70 פתחתי רע. תקופה קצרה לאחר שפוטרתי מהשבועון “העולם הזה" הוצתו משרדי המערכת ברחוב קרליבך. לפנות בוקר נעצרתי והוטח בי שאני חשוד בהצתה. נחקרתי על ידי מיטב החוקרים במשטרת דיזנגוף, עברתי את הבדיקה המרטיטה במכונת אמת, ושוחררתי בלי שהובאתי לבית משפט.
הקטע של ההצתה והחקירה שלי היה כנראה מה שגרם לחבורת אנשי הביטחון של הבלש הידוע קרל זינגר, בעליה של חברת האבטחה ש.א.ש, לנסות לאתר אותי ולגייס אותי למבצע שהעסיק אותו ואת אנשיו יומם ולילה - למנוע את פרסום הרומן בין משה דיין לצעירה אלישבע צ'יזס.
מי שמצא אותי עבורם היה הבוס של קבוצת הכח שאותה אהדתי, והאיש החזק של ארגון המוניות, אלי דהאן. דהאן, קטוע יד מפעילותו בלח"י, ביקש ממני במשרדו הקטן בתחנה המרכזית בתל אביב לעזור לזינגר. הייתי אמור לבדוק מי העביר את הסיפור וההקלטות שהיו בידי אלישבע צ'יזס ואמה ל"העולם הזה" (במידה שהיו בכלל), ואיך אפשר למנוע את פרסום הפרשה.
מאחורי הקלעים של הסיפור התחולל מאבק מלוכלך בין אנשי יגאל אלון ופנחס ספיר בראשות העסקן א.א. לבין אנשי שלומו של משה דיין, שקרל זינגר עמד בראשם. במהלך העימותים האלו נורה בדרכו הביתה אחד המעורבים מרכב שעקב אחריו, הסיפור הושתק ועד היום לא יודעים מי היו היורים.
על הסיפור הזה אפשר לכתוב ספר מתח, יש לו אזכורים “בקטנה" בספר של שלום כהן “העולם הזה" ובספר של אורי אבנרי “אופטימי". אשתו של אסי דיין, אהרונה, שמעה בבית דיין שיחה וקלטה ששמי מוזכר בה בעניין הניסיונות למנוע את הפרסום של הפרשה. היא לא הבינה בדיוק מה נאמר, אבל זה לא מנע ממנה, כשיצאה ממועדון "פרדריקה" וראתה אותי, לצווח עלי למה אני דוחף את האף שלי בעניינים של דיין. חשבתי שאני מת. צלצלתי לזינגר, שצלצל לדיין, שצלצל לאהרונה וביקש ממנה לא להזכיר את שמי בעניינים שאינה מבינה בהם. אהרונה המשיכה לכעוס עלי עוד שנים ורק כעבור תקופה ארוכה הסברתי לה במה דברים היו אמורים והפכנו ידידים טובים. אז הנה לפניכם כמה תמונות עם כמה סיפורים מהארכיון הפרטי שלי, ליידיס אנד ג'נטלמן: משה דיין.
התרעות פיקוד העורף