אני רעבה

הלאה: תבשיל חם ביום קר, סלק ממולא, קובה סלק, קובה בכלל, פולנטה, ניוקי, מרק בצל, אורז הפתעות, קוסקוס בשר, חומוס, צ׳יפס, סלט.

אני רעבה.

מי שחשב על צום כעל עינוי ידע מה הוא עושה במקרה שלי. הבנזוג יכול להעביר את הצום של כיפור בלי בעיה מיוחדת ואף להאריך אותו בלי לשים לב, אבל אני? אני מדמיינת את נשיאת גופתי כשראייתי מתחילה להיטשטש בעוד האופניים רק מתחילים למלא את רחובות העיר הריקים.

אבל לא בגלל הצום אוכל מעסיק אותי כמעט באופן אובססיבי בימים האחרונים. ההבנה שאני אוכלת זבל מוחלט מקננת בי כבר שנים, אבל בחודשים האחרונים אני מרגישה שאין ברירה אלא לחזור בתשובה. טוב, יש ברירה, אבל עוד נדבר עליה.

האוכל שולט בי. אני מוכנה להישבע ששמעתי את קערת הצ׳ורוס, ההיא שהונחה על השולחן כדי שכולם יתכבדו, מדברת אלי, קוראת בשמי. אז גם הבנתי שיש לי בעיה. גם אם אני לא אהיה רעבה, גם אם לא יתחשק לי לאכול בדיוק את מה שנמצא על השולחן, אם הוא שם - הוא ייאכל בשלב זה או אחר, וזה לא נתון למשא ומתן. אני לא יכולה לעצור את עצמי כשאני רוצה ואני לא אדונית לעצמי.

מה עשיתי?! כבר אמרתי שגם קבעתי איתה לפני החגים? שום שיקול דעת לא הופעל לאורך התהליך הזה, אבל נו, מים מתחת לגשר.

1. כמו שאר היקום, הגוף לא מתייחס אליך באופן הנחמד שהוא התייחס אליך עד סוף שנות ה־20 שלך. כוח עליון מגלה שהחלפת קידומת ובזאת מתחילה ההתדרדרות של כל מה שהצלחת להחזיק בלי שום מאמץ עד עכשיו, כמו אכילת בשר בלילה, כושר גופני בסיסי בלי להזיז אצבע וחילוף חומרים חסר מתחרים. צריך להתחיל להזיע, אינעל העולם.

2. ילדים הם גורם ההשמנה מהחמורים בשוק. כמויות האוכל שהם משאירים והנטייה האוטומטית שלנו, ההורים, להפוך לפח הזבל שלהם היא בלתי נתפסת. התהליך שבו אנחנו הולכים והופכים להורים שלנו מואץ בטור הנדסי, ומפה לשם אנחנו מתבאסים לזרוק לאשפה ובמקום זה זורקים את השאריות לתוך הקיבה שלנו.

3. והאכזבה הגדולה מכולן, השווה כמעט לגילוי שאין באמת פיית שיניים: כסף שמשלמים למכון לא שורף קלוריות ללא פעולה אקטיבית מצדנו.

אני יודעת שלא נהוג לברך במילים ״צום קל״ לקראת יום כיפור כי לקושי יש משמעות, אבל ארשה לעצמי בכל זאת: צום מועיל וגם קל. בסוף מחכים לכם יופי של תה ועוגיות. אולי גם מחילה.