השלב הבא באבולוציה, שאותו אני כבר זוכר היטב, היה שורה ארוכה של טלפונים לקרובים אליך, ובהם איחלת שנה טובה. לאבא שלי הייתה רשימה ארוכה וכתובה של יעדים, והוא לא נח עד שהתקשר לכולם. הוא נוהג כך עד היום.
ומה אצלנו? וואטסאפ שנון וקצרצר במקרה המושקע, וואטסאפ קולקטיבי במקרה השכיח, והתעלמות מוחלטת במקרה שלי. כל המנהג הזה נראה לי כמו טרחה מיותרת. וחמור מכך, כשמישהו כבר מתקשר אלי ומאחל שנה טובה, אני לא לגמרי מבין מה הוא רוצה מחיי. אני חושד שזה מרגיז אותי, כי זה מזכיר לי תקופות שבהן טלפון כזה עוד ריגש אותי.
לא כל ההבדלים בין אז להיום מעידים על הידרדרות, או על פגיעה במהות הקשרים שבין אדם לחברו. אסור לשכוח שבעבר מרבית האינטראקציה בין אנשים רחוקים גיאוגרפית התנהלה באמצעות הדואר. זה הפך אומנם את המכתבים לאישיים הרבה יותר, אך מצד שני היום אתה יכול להיות מעורב הרבה יותר בחיי יקיריך, באמצעות הטכנולוגיה החדשה, ולא לתקשר איתם רק אחת לכמה שבועות דרך מכתב.

באופן טבעי, זה הופך גם את המנהג לברך בשנה טובה לפחות משמעותי. כשאתה מנהל קשר על בסיס יומיומי, איחולים וברכות נראים פתאום תלושים ומלאכותיים. מה עוד שבחלק ניכר מהמכתבים האלה, ובהמשך במרתון הטלפונים, היה יסוד של כורח וחובה חברתית מעיקה. רק חלק מהם נעשה מתוך הנאה וכוונה טהורה. כך שהיום אנחנו לפחות פטורים מעולו של זה.
ובכל זאת, שמתי לב להבדל מהותי אחד, המשרטט סיפור עגום בהחלט. בעבר, כל כובד המשקל של ברכת השנה הטובה הושם על הצד המבורך. רכשת את נייר המכתבים שמתאים לו. חיפשת בנרות את אותם משפטים ספורים שיצליחו להפגין כלפיו יחס אישי. ובעיקר, רשמת צרור איחולים שמופנה לו. לחייו.
ואילו היום, שיטוט בפייסבוק מגלה תמונה כמעט הפוכה. איחולי שנה טובה משרתים בעיקר את הצד המברך. הצנועים עוד מפנים ברכה לעולם החיצוני, והערטילאי למדי, אבל הם בדרך כלל עושים זאת בצי־ רוף תמונה של עצמם/משפחתם. כמובן, תמונה מחמיאה ככל האפשר.
אבל יותר ויותר אנשים מוותרים אפילו על השלב הזה, ומשגרים ברכת שנה טובה לעצמם, המלווה בסיכום שנה מפורט, רשימת יעדים לעתיד וטפיחה עצמית על השכם, שנועדה ללקט לייקים. זאת לא הטכנולוגיה שהרגה את ה״שנות טובות״, זה העיסוק האובססיבי בעצמנו.
על הסכין 
1. בכל המצעדים המסכמים של שנת המוזיקה היוצאת, והיו לא מעט כאלה, שיר השנה לא היה ״דרך השלום״. כבר מזמן הפסקתי להבין את דרך הבחירה במצעדים האלה, וגם להתרגש מתוצאותיהם. ובכל זאת, אם מגה להיט היסטרי, שכמותו לא היה כאן כבר שנים, כמו ״דרך השלום״ הוא לא שיר השנה, אז באיזו שנה מדובר?
2. אפשר להגיד על מירי רגב הרבה דברים. וברוך השם, הם גם נאמרים, ללא הרף ובכל מקום. וזהו כבר הישג ענק של שרת התרבות שלכם, גם אם לא התכוונה לו כלל - העובדה שהתפתח כאן ויכוח תרבותי עז, אידיאולוגי ואמיתי. התחום שנתפס תמיד כאזוטרי ומנומנם הפך לשיחת היום, כמעט בכל יום. כך יאה.
3. "כנופיות ברמינגהאם״ (hot), ששבה עתה בעונה שנייה, היא לטעמי הסדרה הכי טובה שמשודרת כרגע בטלוויזיה. סיפורה של משפחת פשע הפועלת באנגליה של אחרי מלחמת העולם הראשונה ונלחמת במשטרה, בכנופיות אחרות ובעצמה. כל המרכיבים - משחק, צילום, כתיבה, פסקול - הם לא פחות ממופתיים. וסם ניל מגיש את תפקיד חייו.