בין דאע"ש למתווה הגז, בין הכדורגל בשבת - כן או לא - למינוי גל הירש, אני מודה שמה שהעסיק אותי השבוע במיוחד היה, כמעט ושכחתי, הזיכרון.

נכון שעוד מוקדם מדי מבחינתי לדאוג בגלל הגרמני המרושע (אלצהיימר), שמא יחליט לרדוף גם אחרי, אבל אני מבכה את מותו של הזיכרון ככלי עזר.

טוב, למען המעטים שעוד לא הפכו בחמת זעם את הדפים עד לטור של מרסל מוסרי ובוהים בטקסט בניסיון למצוא איזה חוט מקשר, תנו לי לעשות קצת סדר: מעט לפני ראש השנה שודרה התוכנית הראשונה של “שוברי קופות" בהנחייתו של אברי גלעד, המגישה לצופים “שעשועון שלא מבוסס על טריוויה", כהגדרת המגיש. לא הייתי מקדיש לכך מחשבה נוספת, אלמלא היה מותה של “הטריוויה" גם מותו של הידע הכללי כפי שהכרנוהו.
 
ראשית, עלי להודות שאני מבכה בעיקר את מר גורלי. כבר כתבתי כאן בעבר שיתרונותי הקלאסיים בעיני הבריות היו מאז ומעולם זיכרון שיאפשר לי לדקלם גם בשנת 2037 (כלומר, גם אחרי מותי) את מספר הזהות או הטלפון שלכם, אם רק תתנו לי כמה שניות להכניס אותם לקופסה המתרוקנת שבין שתי אוזני, וכן יכולת ניווט שידעה להוליך אותי (ואת הג'מעה) די בבטחה, מפתח המלון, דרך סמטאות מתפתלות של רובע לטיני כלשהו, היישר אל המסעדה שעליה שמענו רק דברים טובים. 
 

את שתי היכולות האלה, שפיצו, לפחות בעיני נשים מסוימות, על ראש מקריח מאז גיל העשרה וכרס שהופכת את האינסטלציה שמתחתיה לזיכרון עמום מימים רזים יותר, איבדתי לטובת הקדמה. לו היה צדק בעולם, הייתי רשאי לתבוע את “גוגל" ו “ווייז" בגין עוגמת נפש ולכתוב לכם את הטור הזה מעל סיפון היאכטה שלי. במקום זה, אני מנסה להציל את כבודה האבוד של ההשכלה הכללית.
 
אם נביט באימוץ חידושים מקוונים על ידי רובנו, נראה שדור ההורים שלנו (בהכללה - ובעיקר אם אתם בני יותר מארבעים), הביט בחידושים בעיניים משתאות. הוא לא ממש למד לתפעל אותם, אבל למד לתקשר עם חלקם לתועלתו: מבירור יתרה בחשבון הבנק ועד לבירור התוצאות של בדיקת הדם האחרונה בקופת החולים - שרק יהיו בריאים.
 
הדור שלנו (לפחות שלי: עוד חודשיים 46, עם קילומטראז' נמוך, אבל זקוק בדחיפות לתיקוני צבע ופחחות) למד כבר להשתמש בהם באופן אינטגרלי יותר, אבל רק ככלי–עזר: אנחנו שולחים מיילים, קוראים על נושאים שמעניינים אותנו באתרי תוכן, מתענגים מול אתרי פורנו, יודעים לנהל שיחה בסקייפ, לשלוח הודעות בווטסאפ ובכיתת המתקדמים שלנו יש גם מי ששולטים ברזי ה"אקסל" או ה"פאוור–פוינט".
 
הדור הבא, זה של בני העשרה והעשרים, משתמש בידע הטכנולוגי ובמידע המקוון כחלק מהמוח שלו. לא מזמן יצא לדינוזאור כמוני לשבת בישיבת קריאייטיב לאיזה קמפיין מקוון עם שלושה אנשים שצעירים ממני ב־20 שנה (אמא'לה, לאנשים שיכולתי להיות האבא'לה שלהם כבר יש קריירה!),

ומה שהדהים אותי יותר מהרעיונות שלהם, הייתה הדרך שבה הם חושבים: כל מי שזרק אפילו התחלה של רעיון, פיתח אותו לא רק בעזרת האחרים, כי אם גם בחיפוש מיידי של רעיונות דומים במילים ובתמונות מרחבי המרשתת. יצאתי מהפגישה ההיא מסוחרר ממש: מילא שחלק מהרעיונות שלי מתיישנים עם הגיל, אבל אללי - האם גם דרך המחשבה שלי הופכת ללא–רלוונטית...?!
 
אז האמת היא שלא, לפחות עוד לא: לא מוכרחים לדעת בדיוק מתי התרחשה מסיבת התה של בוסטון או מי המבקיע הכי גדול בתולדות המונדיאל - שתי התשובות - ועוד מיליוני אחרות, ממתינות לכם בקצה הקליק השמאלי בתוך חלקיק השנייה, ובכל זאת - להשכלה, אפילו זאת שמכונה “כללית", יש עדיין חשיבות מכרעת שהיא כמעט תמיד לטובת המשכיל.

נכון שאין תחליף לאינסטינקטים טובים, מה שאנחנו מכנים גם בשם “חוכמת חיים". ועדיין - השכלה רחבה תהפוך פענוח של כמעט כל סיטואציה בחיים למשהו שאפשר לבחון בצורה טובה יותר: ממשבר הפליטים באירופה ועד לשפת הגוף של שומטת הלסתות ההיא בפינת הבר (שלא לדבר על היכולת להיכנס איתה לדיאלוג שיהיה מבוסס על מעט יותר מהרפרטואר השכיח של “תסלחי לי, אבא שלך גנן?/אנחנו לא מכירים מאיפשהו?/את באה לפה הרבה?". אני מתכוון כמובן לגברת, לא לאירופה. בעצם, לשתיהן). 
 
הייתי יכול לפתח את הנושא עוד, אבל בזמן שאתם תקלידו “מסיבת התה של בוסטון" בנייד, אני כבר אזמין אותה לדרינק, בתקווה שהיא זורמת במיוחד, עיוורת או - למקרה שאבא שלה באמת גנן - תתרשם מהעובדה שאני יודע מי הוא שונסי גרדנר של יז'י קושינסקי מ"להיות שם".