המומחים בשב"כ ובצה"ל והפרשנים בתקשורת ממשיכים להתווכח על ההגדרה. איך לכנות את האלימות? אינתיפאדה? לא אינתיפאדה? טרור עממי אינתיפאדת אבנים? האמת העגומה היא שהשם לא חשוב. זו סמנטיקה. מה שחשוב זו המציאות, ולא פחות מכך - ההכרה במציאות זו.
והמציאות היא שהגדה המערבית וירושלים בוערות. הן בוערות כבר חודשים אחדים, אולי אפילו כבר כשנה.
הפלסטינים הולכים למסלול התנגשות, יש כבר סמנים ברורים של התקוממות. זה התחיל בזריקת אבנים – ממוצע של יותר ממאה בכל חודש. ואבנים יכולות להרוג, כפי שראינו בכמה מקרים בשנה האחרונה, ובכלל זה במקרה האחרון החודש בירושלים. נמשך בליווי של הטלת בקבוקי תבערה – בין 10 ל־15 בחודש. ולאחרונה יש ריבוי של שימוש בנשק חם וסכינים, כמו ברצח של בני משפחת הנקין והפיגוע אתמול בירושלים וירי על כלי רכב, שלא הסתיימו בנפגעים.
בקיצור, המצב נפיץ מאוד. כל תקרית ולו השולית ביותר יכולה להפוך למגה־ פיגוע אסטרטגי ולתגובה ישראלית שתוציא את האירועים מכלל שליטה. אפשר רק לדמיין את תסריטי הבלהות אם גם ארבעת ילדי משפחת הנקין היו נהרגים עם הוריהם, או אם כיפת ברזל הייתה מחטיאה או תחטיא ליירט רקטה מעזה שתיפול ביישוב בדרום ותגרום לנפגעים רבים. אלה תרחישים שיכולים להוביל למבצעי חומת מגן 2, או צוק איתן 2. ועוד לא דיברנו על פיגוע טרור נוסף של קיצונים יהודים נוסח רצח משפחת דוואבשה.
ממשלת ישראל ממשיכה לדבוק בסטטוס קוו כאילו עולם כמנהגו נוהג. חלק משרי הממשלה – הגדילה לעשות שרת המשפטים איילת שקד – תוקפים את הממשלה על אוזלת היד. כלומר מאשימים את עצמם באחריות לאוזלת יד זו בלי לקבל על כך אחריות.
לכל היותר מוצעים פתרונות שהם בנוסח של כוסות רוח למת או אקמול לחולה סרטן. להגדיל את מספר המחסומים, למנוע נסיעתם של כלי רכב פלסטיניים בכביש מסוים (אגב, רעיון רע שיקל על המחבלים שידעו שכל פגיעה היא בול פגיעה ברכב יהודי). אלה הם פתרונות טקטיים של ראש קטן ומנמיכי מצח. אין רצון להתמודד עם התמונה הרחבה יותר, עם המציאות האסטרטגית.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מושיט ידו ומציע ליו"ר הרשות אבו מאזן להיפגש ולהתחיל במשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. אך בסרט הזה כבר היינו. אבו מאזן ומנהיגי הפלסטינים אינם מאמינים לנתניהו. הם זוכרים את נתניהו שמדבר בעד שתי מדינות ואחר כך לפני הבחירות חוזר בו וכעת שוב חוזר לעמדת המוצא. אין די לפלסטינים בהצעות מסוג זה או ב"מחוות" קלות. הם מעוניינים לדעת לאן המשא ומתן יוביל.
נכון, גם לאבו מאזן ולפלסטינים יש אחריות תורמת למצב. הם לא ניצלו את תקופת ההקפאה של ההתנחלויות לפני כשלוש ויותר שנים. בדיוק כמו ישראל הם אינם מוכנים להתגמש. ובכל זאת טעות בידי ממשלת ישראל לדבוק בעמדתה שאין פתרון למצב.
ברור שהסטטוס קוו ייפח את נשמתו כך או אחרת. אם בהתפרצות פלסטינית עצומה או עם פרישתו של אבו מאזן או כשהרשות תכריז על התפרקותה או על הסתלקותה מהסכמי אוסלו, כפי שמאיים אבו מאזן, או כל הדברים גם יחד ובמקביל.