“אנחנו עומדים בפני גל טרור" – זה המשפט שהנהגת המדינה חוזרת עליו, אבל בחלק מהתקשורת שלנו מדובר על "צונמי של טרור", וכותרות אימים אדומות זועקות מהעמודים הראשונים.
דעתי, על בסיס העובדות, היא זו, וכבר כתבתי כך בעבר: כבר כמה שנים שאנחנו נתונים בגלי טרור "רכים". גלים שעולים ויורדים, והורגים ופוצעים, ואפיונם המרכזי הוא פעולות של יחידים. פעם זה בסכינים, פעם בדריסות, ורוב הזמן בבקבוקי תבערה. האבנים, אגב, מושלכות בלי הפסקה. שלוש שנים התקשורת (בחלקה הגדול) התעלמה מהמגמה.
בזדון? מתוך בורות? רשלנות? איני יודע, זה לא חשוב. בשנים עברו לא היה יום שבו לא נזרקו אבנים על כלי רכב בשטחים, והתקשורת דממה. ודרך אגב, גלי הפיגועים נמשכו גם שעה שנוהל משא ומתן עם הפלסטינים ושר החוץ קארי נע ונד באזור. ה"אופק המדיני" המיוחל היה גם היה.
ועכשיו התקשורת שלנו נעה לקיצוניות השנייה: דיווח על כל זריקת אבן, כל פיגוע הכי קטן, והעצמתו עד כדי אימה וזריעת פחד. אבל, בואו ניכנס לפרופורציות: מדינת ישראל לא ניצבת כרגע מול טרור מתאבדים רצחני, או הפרות סדר המוניות, של כלל האוכלוסייה הפלסטינית או מרבית ערביי ישראל. יכול להיות שהדינמיקה הנוכחית תידרדר לכך. בהחלט יכול להיות.
ברם, לפי שעה אנו עומדים מול "אופנת" דקירות סכין של בודדים ובודדות. הפעם, להבדיל מגלי עבר, הדקירות גולשות גם לתחומי ישראל, ו"התנועה
האסלאמית הצפונית" מנסה ללבות אש בתוך המדינה. אז מה ההיסטריה? זה לא נעים – אך להפוך את זה ליללות וזעקות על הטרור האיום העומד לכלותנו?
זה אולי נראה כמו זוטות, אבל אלו זוטות שמתרחשות בבית שלנו, ואולי לפעמים כדאי לשקול מילים לפני שכל אחד מנסה כהבל פיו לפתור את בעיות העולם.
התרעות פיקוד העורף