“אנחנו עומדים בפני גל טרור" – זה המשפט שהנהגת המדינה חוזרת עליו, אבל בחלק מהתקשורת שלנו מדובר על "צונמי של טרור", וכותרות אימים אדומות זועקות מהעמודים הראשונים.
דעתי, על בסיס העובדות, היא זו, וכבר כתבתי כך בעבר: כבר כמה שנים שאנחנו נתונים בגלי טרור "רכים". גלים שעולים ויורדים, והורגים ופוצעים, ואפיונם המרכזי הוא פעולות של יחידים. פעם זה בסכינים, פעם בדריסות, ורוב הזמן בבקבוקי תבערה. האבנים, אגב, מושלכות בלי הפסקה. שלוש שנים התקשורת (בחלקה הגדול) התעלמה מהמגמה.
בזדון? מתוך בורות? רשלנות? איני יודע, זה לא חשוב. בשנים עברו לא היה יום שבו לא נזרקו אבנים על כלי רכב בשטחים, והתקשורת דממה. ודרך אגב, גלי הפיגועים נמשכו גם שעה שנוהל משא ומתן עם הפלסטינים ושר החוץ קארי נע ונד באזור. ה"אופק המדיני" המיוחל היה גם היה.
ועכשיו התקשורת שלנו נעה לקיצוניות השנייה: דיווח על כל זריקת אבן, כל פיגוע הכי קטן, והעצמתו עד כדי אימה וזריעת פחד. אבל, בואו ניכנס לפרופורציות: מדינת ישראל לא ניצבת כרגע מול טרור מתאבדים רצחני, או הפרות סדר המוניות, של כלל האוכלוסייה הפלסטינית או מרבית ערביי ישראל. יכול להיות שהדינמיקה הנוכחית תידרדר לכך. בהחלט יכול להיות.
ברם, לפי שעה אנו עומדים מול "אופנת" דקירות סכין של בודדים ובודדות. הפעם, להבדיל מגלי עבר, הדקירות גולשות גם לתחומי ישראל, ו"התנועה
האסלאמית הצפונית" מנסה ללבות אש בתוך המדינה. אז מה ההיסטריה? זה לא נעים – אך להפוך את זה ליללות וזעקות על הטרור האיום העומד לכלותנו?
זה הרסני, כי בכך אנו סוללים עוד יותר את הדרך למדינה דו־לאומית, נביא עלינו צונמי מדיני מסוכן, ואנו במו ידינו ניתן הצדקה להגברת הטרור הערבי. השני שייך לתחום העיוורון לנעשה באזורנו. תראו מה מייעצת ח"כ ציפי לבני ("וואלה", 7.10) לממשלתנו. "הממשלה צריכה להגיד למדינות המוסלמיות המתונות: 'בואו יחד איתי נגד האסלאם הקיצוני". אכן האסלאם הקיצוני הוא האויב. זהו החמאס, זהו הג'יהאד האסלאמי בדרום (ובחלקו ביו"ש) וחיזבאללה בצפון.
הרבה יותר מדאע"ש או אל־קאעידה. אז להגיד שאנחנו לא פועלים עם מצרים? המצרים לא פועלים נגד החמאס ונגד דאע"ש בסיני? למי הכוונה? לסעודיה? האם יחד איתה נילחם נגד חוליות טרור בשטחים? או שאנחנו נשלח את צה"ל לעזור לסעודים בהתמודדות שלהם נגד אל־קאעידה?