האמת היא שרציתי ללכלך כאן שני עמודים על הטוטו־ווינר, המפעל הציוני שמממן בין השאר את מאווייו של היו"ר ירום הודו, צחי פישביין. הוא כועס על ועדת הביקורת בטוטו, שקצת קיצצה לו את כנפי הבזבוז המטורף של כספי ציבור. שרת הספורט כבר לא סופרת אותו; או שהיא משגרת פמפלטים הזויים, או שהיא מעבירה את הנחיותיה ישירות למנכ"ל איציק לארי. צחי היקר, תרתי משמע, פשוט מיותר שם בארגון. אבל כמו כל מינוי ציבורי בארץ, הוא דבוק לכיסא עם קרייזי־גלו, ומחפש על מי להעמיס את הוצאות הדלק, האירוח והטיסות. באסה, מסכן נורא.
כיפוש באסקפיזם מוחלט למצב, אני קצת הרבה מודאג. "אני יוצאת הערב, מאמי". וואללה? לאן הולכת? זה לא מצב לצאת, כפרה, אני לא בנוי להיות אלמן עכשיו, וגם איכילוב עושה לי רע, את יודעת. "לא, בקטנה אנחנו קופצות ל'אברקסס'. אני יודעת לדאוג לעצמי. אני שמחה שאתה דואג לי".
"תנו לצה"ל לנצח", צורחים כל דיירי אגם הדרעק, מהפלגים הימניים. אבל מצד שני, הלוחמים החשובים ביותר בכוחות הביטחון הם היועמ"שים של המפקדים הבכירים. הם שומרים עליהם לפני כל ירי של פגז. האמריקאים מורידים בית חולים של רופאים ללא גבולות בקונדוז, מבקשים סליחה על הרג של 22 צדיקים, שהגיעו לאתר הזה כדי לטפל בפליטים, ויאללה משגרים את המל"ט הבא. אצלנו מכינים את ההגנה עוד לפני התביעה. ובואו לא נזכיר כאן את הלוחמים החפ"שים. להם אין עו"ד צמוד שיגן עליהם. הם הולכים לכלא משום שלא הקפידו על הוראות פתיחה באש על מחבל קטין, שזרק עליהם בקת"ב - אבל לא היה חמוש. רגע, אנחנו במלחמה או לא? תלוי את מי שואלים.
2009־2014 נהרגו בקדנציה 94 איש בשש שנים, ממוצע של 15 לשנה. בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1996־1999, נהרגו 113 איש, ממוצע של 32 לשנה. אז הראיס משתפר מאוד, וכן הוא מר ביטחון, רק חבל שלא כל כך בטוח לנו.
זהו, כיפוש חזרה מאושרת מהבילוי, ואני יכול להשתחרר מתפקיד הבייביסיטר. הייתי לחוץ מהמשימה, כי גיא קלט מיד שאבא היסטרי מהג'וב שהוטל עליו. שים ראש ולך לישון, אבל מיד.
אם בכדורגל וספיחיו עסקינן, אז מחר אנחנו מארחים את קפריסין. אני פסימי כרגיל, כי אנחנו חייבים לנצח, כדי לשרוד בתמונת המאבק על המקום השלישי בבית. ואם אנחנו חייבים לנצח, אז כנראה שלא ננצח. כי 45 שנה אנחנו לא מנצחים, כשאנחנו חייבים.
התרעות פיקוד העורף