בפעם האחרונה שבא לביקור, ממש לא מזמן, הוא לא היה אותו הדבר, פניו היו נפולות, חיוכו כמעט לא נסוך על פניו, ואפילו מילותיו הפכו כבדות יותר.
"מה יש לך? אתה כועס עלי?", שאלתי אותו בערבו של יום שישי.
"מה פתאום!", הוא ענה, "איך אני יכול לכעוס עלייך?". הוא הביט בי וליטף את פני, "מרסל, אני חושב שנפלתי".
הסירו דאגה מלבכם, לא מדובר פה על הימורים, לא על סם קשה ולא על עסק שהתמוטט. מדובר פה על אהבה. אבל מה? הפעם אסורה היא עליו.
הוא לגם קצת מן הערק, ביקש מהמלצרית עוד קרח, כי זה עדיין לא נראה כמו חלב, והתחיל לספר לי על בחורה שהכיר לא מזמן. איך כשראה אותה רוקדת באיזו מסיבה של חברים משותפים ידע שהיא לו והוא לה.
"נו, באמת", ביטלתי את דבריו, "אתה כבר בן 40, גרוש, ואתה עדיין אוכל מכפיות הסוכר שהתשוקה מגישה לך?".
"זו לא תשוקה, מרסל", ענה, "מתברר שלא רק אני הרגשתי בזה. רגע אחר כך היא ניגשה אלי ואמרה 'אתה יכולת להיות בעלי'. קניתי לה דרינק ושוחחנו כל הלילה. גם בלילה שאחרי. בלילה השלישי היא גילתה לי".
השני, שרצח את חברתו הקודמת ממש לפני שנים ספורות, משום שגילתה לו שבגדה בו והיא מתכננת לעזוב, הכיר גם הוא את אשתו הנוכחית בכלא. היא הייתה עובדת סוציאלית שדאגה לרווחת הוריו. עד שנכנס לבית הכלא הוא היה האדם שסעד אותם. "ברגע שראיתי אותה, אמרתי לה 'את תהיי אשתי'", כך הוא מספר.
זה, אגב, אותו חצי הלב שבגללו לעולם לא אכנס לבית כלא. כי מתוק לי האסור מן המותר.
התרעות פיקוד העורף