הנרות כבו במתחם הקטן שבשולי כיכר מלכי ישראל. המכוניות, שהאטו כשעברו באבן גבירול, ליד מתחם הרצח, חזרו לתאוצתן הקבועה, שבוע ומשהו אחרי 4 בנובמבר 1995. עשרות בנות ובני העשרה חזרו הביתה, אחרי שמיררו בבכי או שהידקו שפתיים בכעס אין אונים, מנסים להבין את החוויה והמועקה בטקס ההתבגרות החד־פעמי הזה שנגזר עליהם, ולא משמיים. השמיים שתקו, כמו בני בליעל רבים, שעד היום לא נחקר הקשר שלהם להשראה ולגיבוי ההלכתי והרבני לתכנון ולביצוע ההתנקשות, בהם רבנים, משיחיסטים ומתנחלים קיצונים. כל אלה, בחלקם שתקו, בוודאי בסיפוק, בחלקם היו נבוכים ובחלקם חגגו בראש חוצות את מות הצורר. פוליטיקאים, שעודדו את ההסתה והשנאה לפני הרצח, חישבו את דרכם לעתיד. והשמיים בשתיקתם שמרו אותם ואת נכליהם עד עצם היום הזה והעלימו עין מהאידיאולוגיה האלימה שקידמה אותנו לאחור, עד שהגענו ליום הזה.

אבל איפה הם ילדי הנרות של אז, שביכו בכאב אמיתי ולא מבין את ראש הממשלה הרצוּחַ? הם היום בני 35, פלוס־מינוס. עובדים. מפרנסים משפחה. נאבקים ביומיום, מודאגים ומפוחדים מהאיש שהלך אחרי ארון המתים הסמלי ההוא והיום הוא אולי הולך לפני ארון המתים הממשי של העתיד שלנו. זה המנהיג בתככיו את המדינה לתוככי התוהו. הוא־עצמו נזהר שלא לחשוש ממתנקש, אלא מכל עמיתיו המפתחים תיאבון לכיסאו. וילדי הנרות דאז, כמה מהם עדיין זוכרים את הרצח והאבל סביבו כטראומה? כמה לקחו לקח מהטראומה ההיא וממשיכים ביתר תוקף להילחם בגורמיה? כמה שינו את עורם והגיונם והחליטו שאת נפשם אולי לא יצילו, אך עתידם בטוח יותר בהצטרפות לכוחות האלימות, הקרע וההזיה המשיחית? כמה ויתרו וירדו מהארץ? כמה מהם נותנים לעצמם אליבי, בכך שהם מתייצבים בכל שנה בעצרת הזיכרון ליצחק רבין, ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לנו?

אני לא אלך לאזכרה הזאת יותר. הפסקתי מזמן גם לפקוד את המפגש השבועי, בכל ערב שבת, ליד האנדרטה לרבין, בשולי בית העירייה, כשכולם פוצחים בשירת ארץ ישראל הישנה והנשכחת, בליווי אקורדיון וחליל. בשנה להירצחו התבקשתי לשאת דברים לזכרו, כמו שאומרים. מארגנת האזכרה הייתה עמותת משמרות השלום (האם היא עדיין קיימת או שיריבים לווינים ובצלאל סמוטריצ׳יקס למיניהם, או מירי רגב האנדמית, הצליחו לרסק אותה, עם איזה חוקן עוקף דמוקרטיה חדש?). האזכרה, אז עוד לא עצרֶת, נערכה ליד מתחם הרצח. כמה מאות אנשים טובים הצטופפו שם. ואני ציטטתי את עצמי, ממאמר שפרסמתי בעיתון "דבר" אחרי הרצח (אני די נמנע מלצטט את עצמי, בנוסח "אמרתי לכם" - אבל במקרה זה, רק את עצמי לצטט ידעתי):

"בטלוויזיה, אמש, הנהנו המנחים בנימוס לאנשי הימין שפלשו למרקע בהמוניהם - כל הצחי־הנגביס, והגנדיס והאורי אריאלים וההלל־ווייסים והביבי־נתניהוס.

"לפי עקרון חופש הדיבור למתחסדים והשוויון למתאבלים־בדמעות־תן, מגלגלים אבלי הימין עיניים בכאב. הם 'המומים' ו'מגנים' ו'חייבים לערוך חשבון נפש' - וכולם כמובן העריצו את רבין והיו חבריו ותלמידיו והוא היה בעיניהם מנהיג דגול ומצביא מפואר וכו' וכו'".

בחודשים שיבואו יטענו דוברי המתנחלים והימין, שהשמאל לא מניח להם להצטרף לאבל הכללי ומתייחס לגינויי הרצח שלהם כאל צביעות. אני אז המשכתי ודיברתי גם על הצביעות, הכיסוי וההתעלמות מכל אלה שנתנו השראה ותמיכה לרצח, בדברי שיסוי ושנאה של עסקנים, תלמידי חכמים עיוורים משנאה ומהסתה. כמה מהשמות הנזכרים, נעלמו, למרב הסיפוק מהתודעה. אחרים, שלא הזכרתי, בהם רבנים נישאים, שהיו ממעניקי ההשראה, ההילה והצידוק לרצח ראש הממשלה, ועדיין פועלים עד היום בלי מעצור, מאיימים, מפלגים ומטיפים נגד השלום, נגד כל ויתור על אדמה כבושה (מדאורייתא, כביכול), נגד בית המשפט העליון, עקירת התנחלויות ומאחזים לא חוקיים ובעד סירוב פקודה ותקיפת כוחות הביטחון. רובם מקבלים שכר מהמדינה. אף אחד מהם לא הועמד לדין על הסתה ותמיכה ב"דין רודף" שסופו רצח.

"מאחורי מספידי הימין ומאחורי אלה המסתירים חיוך ממזרי מעבר לגלגול העיניים, עדיין עומדים, בערפל, אחרים שאינם מסתירים את שמחתם על הדם: מהרב הכט המתועב בניו יורק ועד לאביגדור אסקין המנוול בקריית ארבע. ממתירי הדם הקנאים והשונאים שברבני יש"ע עד לחרצפים המטורפים שמתרוצצים בעינים מוצפות דם בין בית הדסה לתל רומיידה; כל התמהונים, המעוותים והמרושעים, שאלימותם אמונתם; כל מטומטמי ההערצה המתפעמת ליגאל עמיר - כל אלה הנם האני האחר, הבוטה, האלים, חסר המעצורים של הימין... שהרי גם רבים מהשפויים המוסריים בימין, המתנערים מהעושה ומעשהו... מעולם לא הכירו באחריותם להסתה ולשנאה ולמלים האלימות שהביאו לרצח ולשבר ולא ביקשו מחילה ולא קמו להקיא מתוכם את השרצים המאיימים".

אישית, שוחחתי עם רבין פעמיים, פנים אל פנים, תמיד בהפסקות שבין יציאתו מהממשלה ושובו אליה. פעם, במסיבת יום הולדת של ידיד משותף, הוא היה חביב ומרתק ודיבר כאנליסט על עוצמת יציבותו של משטר השאח האחרון של איראן ועל הליברליזם שהשאח מתחבר אליו. "איראן היא כבר מעצמה עולמית", קבע, וזו הייתה ההערכה היחידה שצדק בה, במבט עכשווי. כל מה שאמר לגבי שלטון השאח התפוצץ אחרי שנה או שנתיים. בפעם הבאה נתבקשתי, כאיש גלי צה"ל, לבקש את תמיכתו בתחנה הצבאית ובהמשך קיומה, לנוכח חשרת גלים קודרת וחוזרת של נבחרי ימין, שדרשו בשנות ה־80 וה־90 לסגור את "הרדיו השמאלני הזה", או לערוך לו ברית מילה ורישום בעלות חדש של הימין הפוליטי. באתי לביתו ברמת אביב ושם ביקש שאת שיחתנו נערוך בחדר הטלוויזיה, שלא יפסיד משחק כדורגל. ישבנו מול מסך ענק (במושגי הימים ההם) שעליו התנהל המשחק, רבין אמר, "שוּט!" ואני הרציתי לפניו את דברי על מקום עבודתי אז ועל הצדקת קיומו, ובין השאר על העובדה שפעלנו גם בימי רמטכ"לותו, וההתנהלות הצבאית והעיתונאית הייתה בסדר.

רבין היה קוטע את דברי בקריאות קלות של תמיכה או אכזבה לשחקנים ולמשחק שהתרוצצו על המסך. לא ברור אם עניין התחנה הצבאית היה אז בסדר עדיפויותיו ולא ברור אם הייתה לו איזושהי השפעה על הקובעים בצבא, אבל הוא הבטיח שהוא בעד המשך קיום גל"צ. אין לי מושג אם אומנם עשה משהו בעניין, אך עובדה שהתחנה ואנשיה ממשיכים לשדר במרץ, בעיקר את הימין שמאמין. היום, אם הייתי מתבקש, כעורך-מגיש בתחנה במשך 20־פלוס שנים, לשוב ולדבר בנחיצותה הלאומית והתקשורתית היום, הייתי מסרב. גלי צה"ל סופחה לתוכנית שר התקשורת העכשווי שפועל באובססיביות לבעלות צולבת על כל התקשורת ותיקרא מעתה "גל"צ היום".

השאלה "איפה היית כשג'ון קנדי נרצח?" הייתה שנים רבות שאלת יסוד באפיון של האמריקאיות, וגם "איפה היית כשרבין נרצח?" הפכה לגורם מזהה מהותי בישראליות. נוקי ואני וחברינו אורנה וישראל היינו בין האלפים שגדשו את כיכר מלכי ישראל (הקרויה היום על שמו), בהפגנה הגדולה נגד האלימות. רבין נשא שם דברים נגד האלימות - מעולם לא היה אורטור גדול - ושר בביישנות ובזיופי קול אופייניים את "שיר השלום" של רוטבליט ורוזנבלום, והקהל הריע לו. כמה ימים לפני כן היה אורח הכבוד של טקס פרסי הקולנוע שנערך בסינמטק תל אביב - ודי נדהם, לאחר חודשים של גידופים ואיומים והצגת דמותו כקצין נאצי בפלקט תעמולה וכמת רצוחַ בארון קבורה (שני אירועים שראש הממשלה הנוכחי הראה בהם נוכחות מעודדת לכוחות הרשע, כזכור), לזכות במחיאות כפיים ממושכות ובאהבה רבה מצד הקהל של עיר המקלט תל אביב.

חברינו ואנחנו הלכנו לביתנו, מרחק לא רב מהכיכר. ישבנו, שתינו ושוחחנו על משמעות נאומו בעצרת ועל מצבו הפנים־פוליטי של רבין, כשצלצלו בדלת. תפתחו טלוויזיה, אמרו רותי ושרגא, שהגיעו גם הם מהכיכר ונראו המומים. פתחנו כשאיתן הבר יצא מבית החולים והודיע, לקול זעקות אמת, את מה שנראה אז כתחילת השבר הסוציו־פוליטי הגדול של ישראל. המהפך חזר והתהפך מאז שוב ושוב על עצמו.