זה עשרות בשנים משננים באוזנינו את משפט המחץ הקובע ש"שלום עושים עם אויבים". זו הססמה ששימשה כמצע האולטימטיבי להסכמים שחתמו מנהיגינו החכמים עם הפלסטינים. היא נשלפה בכל פעם שניסינו למלמל שיאסר ערפאת וחבורתו נותרו האויבים המרים ביותר של ישראל.



היא התווספה לציווי המפורסם של שמעון פרס, אבי המזרח התיכון החדש: "להחליף את הדיסקט". כתוצאה מכך, לפני דור, כל מערכות המדינה הרכיבו משקפיים ורודים והחלו לראות באויבים הנבזיים ביותר שלנו פרטנרים אוהבים. כך גם נבנתה אצלנו מערכת שטיפת מוח עצמית שמחזיקה מעמד עד היום.



מדובר במערכת הכחשה והסתרה שגרמה לציבור הישראלי, על פרשניו ומנהיגיו, להיות מופתע כל כך מעוצמת השנאה, ההונאה, העלילה והרצחנות שמבעבעים כלפינו מהצד הפלסטיני, אף שאלו היו גלויות כל כך, ואף שהפלסטינים שוללים באופן שיטתי את זכות הקיום שלנו, מוחקים את ההיסטוריה היהודית, משקרים ומסיתים אפילו בשאלות מובנות מאליהן, כמו מי הרוצח ומי הקורבן.



והנה, רק בימים האחרונים החלה לחדור ההכרה למה שמכונה "עמישראל", עד כמה הפלסטינים שונאים אותו. ורק מעצם ההכרה הזאת ניתן לקלוט את מלוא העיוות והאיוולת הטמונים בטענה ששלום עושים עם אויבים. אכן, היו עמים שהשלימו והתיידדו אחרי שנות עימות, אבל רק לאחר שהם פסקו להיות אויבים. שלום הושג עם גרמניה, יפן ואיטליה רק כשהעמים שלהן הפכו לאויבים לשעבר. רק אחרי שנעקרו מהיסוד כל האמונות והתכנים שבנו את העוינות שלהם כלפי מי שנלחם בהם במלחמה. רק אחרי שספרי הלימוד השתנו מהיסוד, רק אחרי שהרוח, התרבות ושפת הפוליטיקה הוחלפו כליל.



אצלנו, כבר עם כניסת הרשות הפלסטינית לעזה ויריחו ומאז ואילך, נפתחה המערכה לשלילת זכות הקיום שלנו. בעוד שמעון פרס מורה לצה"ל "להחליף את הדיסקט", החיילים הפלסטינים שנכנסו ליריחו הבהירו שהם באו לשחרר את יפו וחיפה. ומאז ועד היום עוסקים כל בתי הספר, העיתונים והטלוויזיה, אתרי האינטרנט והטוויטרים של הרשות הפלסטינית במסע שנאה ושקר נגד מדינת ישראל והעם היהודי. ולצדם, כמובן, חמאס והתנועה האסלאמית.



שנים ארוכות זועקים אנשים כמוני: שימו לב לספרי הלימוד ולאמצעי התקשורת של אבו מאזן, שם טמונה ההונאה, שם ניתן להבחין במלכודת. אבל מסך ההכחשה וההונאה העצמית שלנו גורם למרבית הציבור ולמרבית אמצעי התקשורת, להתעלם.



רק עכשיו נפל האסימון, ורבים החלו לחבר בין המילה והרעיון לבין מעשי הרצח. כשארגון פת"ח מפיץ קריקטורה שבה נראה העם הפלסטיני מנגן על סכין באמצעות מפתח השיבה לשטחי 1948, יוצאים תומכיו ודוקרים. כאשר "שר הספורט" ג'יבריל רג'וב משבח את כל מי שהורג בנו, נולדות וקמות המפלצות הרצחניות הבאות. כשחבר בכנסת ישראל אחמד טיבי מסרב לומר מילה בטלוויזיה נגד מי שמתכנן לדקור ולרצוח את היהודים שיושבים איתו באולפן, גם ערבים ישראלים מצטרפים למסע המוות.



עם, שהיה פעם אויב ופניו לשלום, מתבטא כמו אמיצי הלב הבודדים מבין ערביי ישראל, למשל לוסי אהריש, ששוללים את הרוע מעיקרו ומתייצבים לצד האמת. אלא שזה לא המצב לגבי מרבית חברי הכנסת הערבים וכל המנהיגים הפלסטינים ביהודה ושומרון ובעזה. כל אלו נותרו אויב שאיתו לא עושים שלום. כי שלום לא עושים עם אויבים.