שלושה שבועות בתוך הסכינתיפאדה המדממת, וישראל נראית מנוטרלת מתמיד.
ראש הממשלה מרחיק עד לנאצים ומגייס את היטלר למאבק הציוני, צה"ל של גדי איזנקוט עושה קולות של שטיח, השב"כ מסביר שאין לו פתרונות וכולם משאירים את הזירה לאזרח ולאיש הביטחון האקראי בתקווה שיציל את המצב, ושלא יירה במי שלא צריך לירות.
קשה לקרוא לזה אינתיפאדה כי הרוב המוחלט של הפלסטינים - ביהודה, שומרון, עזה, ירושלים וגם בישראל - לא לוקחים חלק באירועים, אבל די בכמה עשרות דוקרים לערער את הביטחון של כולנו. הזרוע הצבאית של פת"ח, גדודי שוהאדה אל־אקצא, עדיין מתלבטת אם להצטרף לאירועים, אבל נשארת בינתיים בחוץ. אם הם יצטרפו, זה יהפוך להיות עימות מזוין נרחב שיחייב את ישראל לפרוק אותם מנשקם.
הניסיון של ישראל בשתי האינתיפאדות הקודמות לא מלבב: גם ב־1987 וגם ב־2000 לקח לישראל חמש שנים להחזיר את השד האלים לתוך הבקבוק. עכשיו מתרוצצים עשרות שדים צעירים, נלהבים לגמרי לקחת סכין או רכב ולפגוע בישראלים, ולא נראה שהם מתכוונים לחזור לשום בקבוק.
בצבא מתהדרים בכך שאגף המודיעין נתן התרעה לגל הטרור הנוכחי כבר באפריל. אבל ההתרעה נוסחה כך: "גובר הסיכוי להתפרצות בזירה הפלסטינית בחודש ספטמבר". כבר חמש שנים ברציפות שאמ"ן מוציא התרעה כזאת לקראת ספטמבר, מועד קיום העצרת הכללית של האו"ם, מחשש שאבו מאזן יכריז על הקמת מדינה ויצית את השטח. הם לא חזו את אופיה של מערכת הטרור הנוכחית, ואחרי כל כך הרבה קריאות "זאב!" הם נתפסו יותר כמי שמכסים את כל האפשרויות (ואת ישבנם) מאשר כמי שמתריעים ברצינות על שינוי יסודי במצב.
הם גם לא חזו את האנטי־קליימקס בהכרזה של אבו מאזן ואת ההשלכות שלה. דווקא היעדר ההכרזה של אבו מאזן והנאום - שאומנם היה תקיף אבל ביטא ייאוש מהסיכוי לקדם מהלך כלשהו - הם ששידרו לשטח שהגיע הזמן לאמץ דרך אחרת. אבו מאזן הודה בנאומו שדרכו, הדרך המדינית, נכשלה. מאות צעירים הבינו את זה כקריאה לקחת סכין ביד ולסלול בעצמם את הדרך.
ונניח שבניגוד לשאר מקבלי ההחלטות הרמטכ"ל כן לקח ברצינות את ההתרעה של אגף המודיעין: האם הוא נעמד על רגליו האחוריות מול הדרג המדיני וצלצל בכל פעמוני האזהרה? האם הכין את צה"ל לקראת המצב החדש ותגבר את כוחותיו כדי לקדם את פני הרעה? לא, הוא היה עסוק בקיץ במריבות על דוח לוקר ובשמירה על הפנסיות שלו ושל אנשיו.
מהרגע שהחלה ההתפרצות האלימה תגבר צה"ל את יהודה ושומרון ב־11 גדודים סדירים, חלקם על חשבון אימונים, חלקם הוצאו מתוך הכשרות וקורסים. הצבא לא יוכל להחזיק את הכוחות הסדירים האלה שם לאורך זמן וייאלץ לגייס מילואים במקומם. בימים הקרובים יתחילו אנשי המילואים לקבל צווים לתעסוקה מבצעית בשטחים, החל מינואר. עלות כל קו תעסוקה שכזה של גדוד מילואים היא 70 מיליון שקל בשנה. לכניסה לשטח של אלפי אנשי מילואים יהיה גם שכר לימוד כואב של מילואימניקים, שלוקח להם זמן להבין איפה הם נמצאים ולהסתגל למציאות שסביבם.
היכנסו לפרופורציות
כמו באינתיפאדה הראשונה גם הפעם הדור הצעיר של הפלסטינים הוא שמוביל את האירועים. הוריהם מודים שהם לא מצליחים לשלוט בהם או להשאיר אותם בבית, ועוד פחות מזה לפקח על התכנים שהם נחשפים אליהם ברשת. לדור ההורים יש סימפתיה למאבק, אבל הם גם רואים את מחיר ההפסד. הצעירים לעומתם חדורי שנאה עמוקה לישראל ולישראלים, משתוקקים לקחת חלק בחוויית האלימות המטורפת ששוטפת את המזרח התיכון.
קוביות הבטון שהוצבו בכניסות לכפרים במזרח ירושלים נתנו לנו הרגשה שעשינו משהו, אבל הן לא באמת יעצרו את הדוקרים. לכל היותר יגרמו לשאר אנשי הכפר לקלל אותנו. גם העובדה שהשבוע הרסו כמה קירות פנימיים בביתו של מחבל לא תיצור את ההרתעה הנדרשת.
ממשלת הטוקבקיסטים שלנו נבהלה מעצמה לאחר שהציבה 50 מטר של חומת בטון בג'בל מוכאבר. כמה דקירות נצטרך עוד לספוג עד שהחומה הזאת תימתח מצור באהר בדרום ועד שועפאט בצפון? העיר שמעולם לא חוברה לה יחדיו משוועת להפרדה הזאת, שכבר קיימת דה פקטו בשטח.
חומת הבטון בין ארמון הנציב לג'בל מוכבר. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
וכמה יהודים עוד יירצחו עד שישראל תעז להתחיל לגרש את משפחות המחבלים? הרי מה שישראל לא תעשה - היא תואשם בשימוש בכוח מופרז ולא פרופורציונלי. אז בואו נוביל לעיני המצלמות כמה משפחות מחבלים לעזה, עם הצילום קורע הלב של תינוק בוכה על הידיים, ולפחות נדע שהתמונה הזאת תהיה לנגד עיניו של המחבל הפוטנציאלי הבא.
דווקא בגדה מוביל שר הביטחון מדיניות הפרדה נבונה בין מרבית האוכלוסייה לבין הטרוריסטים. 120 אלף פלסטינים ממשיכים לעבוד בישראל ובהתנחלויות ויוצרים מעגל של כ־700 אלף איש שיש להם אינטרס להמשיך לשמור על מקום פרנסתם. בעשור האחרון לא היה שום פיגוע שביצע פלסטיני שהיה לו אישור עבודה בישראל. את המספר הזה צריך להגדיל, ומערכת הביטחון אומרת את זה בקול ברור. אבל גם כאן, שרי הפוסט והטוויט מתקשים
לקבל החלטה.
האם נתרגל למצב החדש הזה? התשובה המצערת היא שכן. זהו טבע האדם, ומה שהיה מרגש ומחריד בפעם הראשונה והשנייה הופך לשגרה בפעם ה־50 וה־100. אם לפני שבועיים קיבל פיגוע דקירה עם פצוע קל תהודה תקשורתית זהה לזה שקיבל פיגוע התאבדות עם 20 הרוגים לפני עשור - היום אנחנו מתחילים להסתכל על התופעה בפרופורציה.
זה לא שאנחנו צריכים להסכים לחיות תחת טרור, אבל צריך להבין שהגלוריפיקציה שמקבל כל מיני־מחבל עם סכין רק מדרבנת את המחבלים הבאים בתור. אנחנו גם לא צריכים לקבל את האלימות שבתוכנו, ועדיין כמאה ישראלים נדקרים מדי חודש בידי ישראלים אחרים בגלל ויכוח על חניה או מבט על נערה. האירועים האלה כבר לא חוצים את סף העניין שלנו. זה נורא, אבל זה הטבע האנושי. מה שעובר עלינו זה לא גל טרור, זה שיטפון, ויעבור לא מעט זמן עד שמפלס האלימות הזה יתחיל לרדת.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של ערוץ 10