השנה היא 2015 ואנשים עדיין לא למדו לחשוב לפני שהם לוחצים על POST או על TWEET. זו המסקנה העיקרית שלי מהשבוע הלא מאוד פורה הזה.
לשם שינוי הסיבה היא לא חבר הכנסת אורן חזן וחשבון הטוויטר שלו, שביום מן הימים ייחקר ויילמד לעומק בבתי ספר לניו מדיה תחת הכותרת “איך לגרום לאנשים לסגור את חשבון הטוויטר שלהם, לזרוק את המחשב מהחלון ולהתפטר מהמין האנושי" (ואם עדיין לא ראיתם את הציוץ המופתי שלו על דודו אהרון מהשבוע שעבר - אתם מפסידים קלאסיקה. באמת).
זו אפילו לא ג'ודי שלום־ניר־מוזס, שלבדה צפויה לשמש כסטאדי קייס מרכזי בקורסים רבים באותו בית ספר עתידי - זו טל בנש גלאל, אישה שאת שמה כנראה לא הכרתם עד השבוע, כשהחליטה לכתוב בטוב טעם בעמוד הפייסבוק שלה את הסטטוס הבא: "רק עוד 364 יום לפסטיבל רבין הבא. לא יכולה לחכות". אה, בנש גלאל היא ממש במקרה הדוברת של שרת המשפטים איילת שקד. אה, והשבוע צוין גם, לגמרי במקרה, יום הזיכרון לרצח רבין.
את לא צריכה להיות ימנית או שמאלנית כדי להבין שזה לא לעניין לכתוב דבר כזה. זה לא לעניין גם אם סתם קוראים לך דקלה ואת בעלת מכון לבניית ציפורניים, אבל זה אפילו עוד יותר לא לעניין כשאת קשורה, בדרך זו או אחרת, לממשלה. ממלכתיות היא לא מילה גסה.
לא יודעת ממה אני כל כך מתפלאת. את זה שנציגי הציבור שלנו, או אלה מהם שנכפו עלינו מטעמם של נציגי ציבור אחרים (שגם הם נכפו על חלקנו, אבל ניחא), עדיין לא הצליחו להפנים את העובדה שהם לא באמת יכולים לכתוב ברשתות החברתיות את כל העולה על רוחם - למדנו כבר מזמן, ובדרך קשה. מכסת ההתבטאויות חסרות הטאקט/מקוממות/מטומטמות שלנו מתמלאת על ידי שלל שרים, חברי כנסת וסתם נבחרי ציבור מפלטפורמות שונות. מה שפעם היה מתקבל בחמלה מסוימת, בהנחה שמדובר בדברים שנכתבו מתוך להט או בחוסר תשומת לב, כבר נעשה בלתי נסבל, מביך ומעייף. בעיקר מעייף.
אם לקצר את כל ההקדמה הזו למשפט אחד: פשוט תסתמו לפעמים, לעזאזל.
זו הייתה בריטני פורלן, הפילוסופית המודרנית ואמנית המיצג (סתם, היא כוכבת VINE) שאמרה לפנַי: לא את כל המחשבות שיש לכם אתם צריכים להעלות לאינטרנט. זה תקף לגבי אנשים מהיישוב וזה תקף פי מאה לגבי אנשים שאמורים לייצג באופן כלשהו את אותם אנשים מהיישוב. אלא שאנחנו הולכים ומתרחקים מנקודת המוצא הראשונית שלנו, שמלכתחילה לוקה במחסור חמור ברגישות, בהתחשבות או בטקט. ככל שהזמן חולף, אנחנו שוכחים יותר ויותר את המונח הידידותי הזה, “לסתום".
איבדנו כמעט לגמרי את היכולת לשמור את המחשבות שלנו לעצמנו, בין שאנו אנשים מוכרים ורלבנטיים לציבור ובין שלא. הדחף הזה לתת לכל העולם לדעת מה אנחנו חושבים, על מי אנחנו חושבים ואיך אנחנו מרגישים, נעשה חזק מאיתנו. אין לנו יותר שליטה עליו, רק שלשול מחשבתי ומילולי שמזהם את הרשתות החברתיות בלי הכרה.
יש פתרון למצב החירום הזה: קוראים לו “שליטה עצמית". אני יודעת, כי הצמחתי אחד כזה בעצמי לפני כמה שנים, אחרי ששרפתי כמה גשרים ולמדתי בדרך הקשה שגם כשבוער בי לומר משהו, אני אף פעם לא יכולה לדעת מי יראה את זה, אבל כן יכולה להמר בוודאות מוחלטת שזה יגיע מהר מאוד לעיניים הלא נכונות.
מעבר לכך, ברשת שורצים שוחרי רעתכם, שרק מחכים למילה לא במקום, לסטטוס מביש, למשהו שאפשר יהיה לעשות לכם שיימינג בגללו. לפעמים זה מגיע לכם ולפעמים לא, אבל אל תשכחו את זה אף פעם.
כן, גם אם הגדרתם את הפרטיות כך שרק החברים שלכם יוכלו לראות את זה. כן, אפילו אם אתם חושבים שהרשת מלאה בדובוני אכפת לי וחד קרנים שרוצים להפיץ נפיחות ורודות לעולם. אתם לא יכולים לתקן את המין האנושי. אתם בקושי יכולים לתקן את עצמכם. אתם כן יכולים לסתום את הפה מדי פעם. זה אפילו כיף.