הפחד הכי גדול של ההורים שלי הוא שיום יגיע ואנחנו, שלוש הבנות שהם גידלו ורוממו, ניקח אותם לקרחון הקרוב ונבעט אותם לטובת שיט לא מוגבל בזמן אל האופק. החשש איננו מוצדק כמובן ולא מבוסס על שום סימנים מחשידים מקדימים, אבל זה לא מונע מהם להביע אותו באופן ישיר או לא ובתדירות גבוהה למדי במסגרת כללי המשחק הפולניים. אף פעם אי אפשר להיות בטוח מדי, כנראה.
לא כיף להזדקק לעזרה. לא כיף לדמיין את הרגע הזה שבו תזדקק לעזרה. ויחד עם זאת - עוד פחות כיף לא להזדקק לעזרה אבל שיתייחסו אליך כאל סיעודי במקרה הטוב או כעול, כמטרד שיש לחכות בסבלנות עד שייפתר מעצמו, במקרה הפחות טוב. לא פעם הגעתי פה למסקנה שיש אוכלוסיות שלמות במדינה שבתקופת ילדותנו לימדו אותנו במשדרי תעמולה בערוץ הילדים לאהוב ולהוקיר, וכשבגרנו שכחנו הכל והעדפנו להתבונן דרכם משל היו אוויר מוחלט. מזל שישנו חודש האזרחים הוותיקים. אולי בעצם חבל שיש חודש כזה שאמור להזכיר לנו איך אנחנו אמורים להתנהג ממילא.
איך אתם מעדיפים אותם? זקנים? קשישים? ותיקים? מה זה משנה? עבור חלק גדול, גדול מדי, הסבים והסבתות שמסתובבים ברחובות הם אותו דבר - האנשים האלה שצריך לנגב להם את הסנטר כל כמה דקות, לא? אלה שמדברים לעצמם מלמולים חסרי פשר ובכלל לא זוכרים כלום מהחיים האמיתיים שהיו להם לפני שחצו את גיל 65. הם מדיפים ריח רע ותמיד מבקשים שננשק אותם, אוהבים לאכול דגים ולספר את אותו הסיפור 70 פעם, לאט, כל כך לאט, בדרך כלל בתור לקופת חולים (כי זה הרי אזור המחיה שלהם). הם אטיים במעברי החצייה ואטיים בהבנה ואטיים לעולם הזה בכלל. לא, אין לנו זמן עבורם. נהמר על הפנסיה שלהם, נתמרן את הקטנוע שלנו ביניהם כשהם בעיצומה של חציית הכביש, נדבר בתינוקית כדי שיבינו, ואם אנחנו ממש מנוולים - גם נעבוד עליהם עם העודף.
ואז אנחנו בעצמנו מגיעים לגיל 40, מחפשים את מקומנו בשוק העבודה ומגלים שאנחנו הקשישים החדשים. ביקשתם עולם של צעירים? קבלו.
פעם הם היו חכמי השבט, אליהם היו הולכים עם כל שאלה והמילה שלהם הייתה הסמכות העליונה והבלתי מעורערת. היום צריך להכניס תזכורת לנייד: ״לבקר את סבתא״. אני לא מבקרת את סבתא שלי מספיק. היא גם ככה גרה ליד ההורים שלי ויכולה לקפוץ לשם כשאני באה, והיא תמיד נותנת לילדים הרבה יותר מדי ממתקים, אז מפה לשם... אתם יודעים. נכדה על הפנים.
כמה זקנים אנחנו רואים ביום? עם כמה זקנים אנחנו מדברים? בטלוויזיה הם בקושי נמצאים, אנחנו בטח לא רואים אותם כנותני שירות ביומיום שלנו, הם כבר לא מלמדים את הילדים שלנו, מעטים מהם מגיעים להיות הבוסים שלנו - אז איך מצפים מאיתנו להיות אמפתיים כלפיהם? איך מצפים שבכלל נכניס אותם לסל השיקולים החברתי שלנו?
התלוננתי מספיק, עכשיו לפתרונות. כמובן שהעניין אמור להיות בסדר עדיפות לאומי, אבל פרט לכך, היום יש כמה תוכניות מתוקות שיזמו אזרחים מתוקים עבור אזרחים ותיקים. ״שפה משותפת״, לדוגמה, הוא פרויקט לא פחות ממרגש שמחבר בין סטודנטים שרוצים ללמוד שפה נוספת לאזרחים ותיקים שיודעים את השפה ורוצים לדבר. פשוט מדברים. תחברו לזה את היוזמה של אורי אורבך ז״ל ששידך בין סטודנטים שמחפשים מגורים בני־השגה לקשישים המעוניינים בשותפים, ותקבלו צעירים ומבוגרים שיודעים לתקשר זה עם זה לא מתוך רחמים, פטרונות או אינטרסים משונים.
לא מזמן ההורים שלי ביקרו במוזיאון השואף להנחיל לימודי מדע וטכנולוגיה לילדים באחד החורים בארצות הברית (שוודאי גדול מישראל בכמה סדרי גודל). המוזיאון כולו בנוי על יסודות מוצקים של 900 מתנדבים, רובם המוחלט מהאוכלוסייה הפנסיונרית, שמגיעים ככל יכולתם, בדרך כלל בין פעם לפעמיים בשבוע, ומממשים את חזון ״מתנדב לכל ילד״. מצד אחד ניסיון חיים, ידע ורעב לעזור, ללמד ולהיות מועילים, מצד שני ילדים שזוכים שיענו על כל השאלות שלהם בקשב ובאהבה. אמריקה.
בסיאטל הקימו גן ילדים בבית אבות. כולם מרוויחים. מה יותר פשוט מזה? בארצות הברית 43% מהזקנים מדווחים על תחושת בדידות גדולה. בישראל יש להניח שהמספרים נמוכים יותר ולו רק משום שרובנו המוחלט לא עוזב את המשפחה לקולג׳ בצד השני של היבשת, אבל לפעמים משפחה קרובה לא בהכרח משנה את תחושת הבדידות. זקנים, קל לשכוח, הם אנשים המעוניינים להיות חלק משמעותי בחברה שבה הם חיים, ולא רק שם שיש לשבץ ליד שולחן החג אחת לזמן מה.
עוד 12 ימים נשארו לחודש האזרחים הוותיקים. לפעמים כדי להתחיל תהליך משמעותי שייהפך לאורח חיים צריך להתחיל בכוח, צריך שמישהו יזכיר לך שהנושא הזה בכלל קיים ולהציע לך על מגש של כסף אפשרויות מזמינות שיניעו אותך לפעולה. אז בחודש האזרחים הוותיקים נתחיל בלבקר את סבא וסבתא שלנו, נמשיך בלהכיר סבים וסבתות של אחרים ובסוף נכבוש איתם ועם הידע שלהם את העולם.