לפעמים נדמה שכל מה שדרוש לנו הוא רק קצת, רק מינימום של רצף הגיוני. קחו למשל את סוגיית סימון המוצרים מההתנחלויות – מי שמגדיר את עצמו כאיש שמאל, מרגיש צורך מיידי לתמוך. אבל לא ייתכן שאדם יהיה בעד סנקציות כלכליות שיגרמו לפיטורי עובדים פלסטינים ממפעלים מעבר לקו הירוק, ובאותה נשימה יטען בלהט שאם ישראל רק תדאג לכלכלה הפלסטינית – זה יפתור את כל הבעיות. אפשר לרקום עמדה אחת משתי דעות סותרות?
הרצף ההגיוני הפסיק לעניין כי לכאורה כל מה שמעניין זה המטרה. המטרה של השמאל היא לבטל לחלוטין את לגיטימיות הימין, ומטרת הימין זה שהשמאל ירד כבר לברלין. אבל היה יותר מועיל אם שני הצדדים היו מקדשים קצת פחות את האמצעים, גם אם לשניהם יש מטרות ממש נעלות. כשכל האמצעים כשרים, זה לא באמת משנה למה, כי מה שקורה בסוף הוא שחיקה שיטתית של כל הערכים. אם כך נדמה שמותר להתנהג פה, אז זה באמת משנה מי תורם לזה יותר או מי התחיל?
התרעות פיקוד העורף