המסקנה המתבקשת היא שלנראטיב של הפלסטינים מאז ועד היום אין כל קשר למציאות. תפיסת העולם שלהם תמיד הייתה שהם גם הרוצחים וגם הקורבנות. ההתקרבנות כערך עליון. היטיב להראות זאת רביב דרוקר השבוע בערוץ 10, כשהוכיח שאהוד ברק הציע לתת לפלסטינים כל שביקשו, והם, ברגע האחרון, העדיפו את עמדת הקורבן האהובה עליהם. אותה עמדה שגם שווה כסף ותמיכות אירופיות.
נתניהו ויעלון מנסים למנוע מפחית כזאת להדליק את השטח יותר ממה שהוא בוער כעת. זה אומנם נשמע טיעון משכנע במיקרו, אבל במקרו כבר ראינו שאין קשר בין מאמצינו להראות שפנינו לרגיעה לבין מה שתגיד הרשות. היא תשתמש בכל כלי שיעמוד לרשותה, כולל לוויות מחבלים, כדי להעצים את ההתקרבנות והרצחנות.
כמי שראה כבר את המוות, בן חיים חי כאילו כל יום שקמים בו הוא יום חג. בכוח שמחת החיים שלו, באמונה שלו שהכל לטובה, בהכרת הטוב גם על 20% יכולת לנשום ולתפקד, הוא הצליח לאסוף סביבו אנשים רבים שאהבו אותו, העריכו אותו ולמדו ממנו "תמיד לצחוק". השבוע, אחרי שנים של מאבק, נדם צחוקו המהדהד של מנחם בן חיים.
התרעות פיקוד העורף