אדם שנקרא לו “סתם ישראלי" קם בבוקר בארצנו המסוכנת למחיה, והבלוטות שלו החלו להפריש חומצות מפאת הלחץ הגדול. לו היינו חודרים אל קפלי מוחו, היינו מתעדים את המתרחש שם. מר “סתם ישראלי" לחוץ. מה הפלא? בכל מקום עלולים לצוץ סכינאים רוצחים בשם פלסטין ולהזיק לרקמות של גופו.



“סתם ישראלי" הולך ברחוב לענייניו הדחופים, שבשבילם הוא העז לצאת מן הבית אל חוצות המזרח התיכון. אין לדעת מניין יגיע אדם עם סכין ויסתער וידקור אותו. הוא משתדל להביט לצדדים, אבל יודע שסכין עלולה להינעץ גם מכיוון הגב. המצב הזה ממש מדאיג אותו, והוא כבר מצייר לעצמו את התמונה שממנה הוא כה חושש: הסכין תינעץ בו, הוא ייפול, ייפצע קשה, אולי ימות, ואז ישראלים אחרים סביבו יראו את זה, ירוצו אחרי המחבל, יתפסו אותו, ואולי תוך כדי זעמם, ולמרות שהוא כבר לא יהווה סכנה על פי הוראות שנכתבו במשרדים מעוצבים היטב, יפגעו במחבל. זאת אומרת: יעשו בו לינץ’. זה הדבר אשר כל כך מפחיד את “מר סתם".



“מר סתם ישראלי" סח לקבוצת הוואטסאפ שלו: אני לא מסוגל לישון בלילה. הסכנה ביציאה לרחובות כל כך גדולה כיום, שאני לא מתבייש לומר שאיני זז בלי ערכת מניעה מפני לינץ’, לינץ’ שעלול להגיע בכל פעם שמישהו ינסה להרוג אותי ברחוב. לדעתי, כל אחד מאיתנו צריך להצטייד בערכה כזו. על כל ישראלי לשאת תרמיל קטן על הגב, ובתוכו שלט אזהרה: “סכנה, מחבל רוצח! נא לא להזיק לו!", כדי שאם נידקר, נוכל להעמיד ליד המחבל שדקר אותנו. רצוי גם נורה מהבהבת כדי לסמן את האזור סביב הרוצח שנתפס, שבו אסור להפריע את מנוחתו.



כך ולא אחרת מפרשים ישראלים מסוימים את הסכנות העולות מן החדשות. היגיון מופלא דומה שמענו אחרי שישראלים אמיצים הסתערו בידיים חשופות על מחבל שדקר אישה בראשון לציון בשבוע שעבר. הפלסטיני דקר והמשיך בריצה ברחוב עם כוונות שיש חשד סביר שאינן עזרה לזולת. בסרט רואים בבירור איך גברים מזנקים בנחישות וללא חת לכיוון שאליו הוא רץ במקום לברוח ולהציל את עצמם, כמו שעשו לפניהם נשים שנמלטו מן המחבל. רואים גם


ש־20 שניות אחר כך רצים אנשים אחרים אל האישה הקשישה שהוא דקר, השכובה על הרצפה, כדי להחזיק לה את היד, לנחם אותה, ואני מניח שפרמדיקים מוסמכים כבר בדרך. בדרך מוזרה, הישראלים בעלי ההיגיון שתיארתי קודם מביטים באותו סרטון ורואים דבר אחר. הם מזדעזעים שיש בני אדם שמעדיפים לרדוף אחרי המחבל במקום לרכון לעבר האישה השרועה. זה מעורר אותם לשאול בסוג של מחאה: לאן הגענו כחברה?


יש רושם שהם דורשים לצייד כל מחבל בחולצה שעל הגב שלה כתובת בעברית: “הפצועים בכיוון השני, רוץ לשם".



להערכתי, אם אמא שלי או אמא של אשתי, נשים נפלאות שכבר אינן לצדי, היו נדקרות, ואז הן היו שומעות שגבר בעל יכולת לעצור את המחבל העדיף לגשת אליהן בשניות הגורליות שבהן ניתן לתפוס את הרוצח כדי להרעיף עליהן דברי ניחומים רכים ומתוקים, הן היו, כל אחת בסגנונה, הורגות אותו במבט עיניהן.