השבוע ניסינו לקבל הלוואה מהבנק. בין השיפוץ וההוצאות הנלוות לו, הרגשנו שאנחנו רוצים להיות בטוחים יותר והחלטנו להגדיל את ההתחייבות שלנו לבנק.
מעטות הן הפעולות שגורמות לאדם להרגיש מבוגר כל כך כמו ההליכה לפגישה בבנק. רק המילה ״עמלה״ גורמת לי לצמרמורת בלתי רצונית בגב ולהעמקה ספונטנית של הקמטים בין הגבות. זה חזק ממני. לכן עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד ושלחתי את דרור לבד. אני יודעת, זו לא הפעולה הפמיניסטית המתבקשת, הייתי שמחה לא להדיר את עצמי מכל הנושא הכלכלי בבית, אבל מה אכפת לי בכלל מה חושבים? אני אוהבת את החיים שלי בלי להבין בפריים פלוס, במסלולי ריבית ובאישור עקרוני.
אחרי כל כך הרבה שיחות טלפון שכמעט הכריחו אותי לקחת הלוואה כשלא הייתי צריכה, כאלה שפנו אלי בכזו חביבות וחיוך, ציפיתי שבשנייה שייכנס, יקבל הבנזוג קפה ועוגה ורק יתבקש לחתום. לצערם של פקידי הבנק הוא החליט להיות סופר־חכם ולהביא איתו לפגישה את בני. בני, איש יקר ושנוא נפשם של הבנקים, הוא יועץ משכנתאות שמצליח להוציא את החמוצים מבין פרצופיהם של פקידי הבנק. וזו גם הייתה קבלת הפנים בפועל.
הלוואי שהיינו מסתדרים בלי בני, לא כי אני לא מחבבת את בני חלילה (כרגע אני לא פחות ממעריצה אותו), אלא מפני שבעולם מתוקן ואידילי לא הייתי צריכה אותו כדי לקבל מהבנק את ההצעה הטובה וההוגנת ביותר לכל הצדדים. בעולם אידילי יש גם דובוני אכפת לי שאוכלים צמר גפן מתוק על עננים - וזו, חברים, הסבירות לקבל היום את מה שמגיע לך מארגונים גדולים כשאתה בא לבד וללא ניסיון.
אנחנו חיים בעולם של מתווכים. זה לא תמיד קורה מתוך כוונות שטניות, אבל צירופי המקרים רבים מדי מכדי שאאמין שתאגידים פועלים בתום לב או לא מתוך ״שיטת מצליח״. בוודאי שיש אנשים ישרים בעולם, כמובן שלפעמים הכל הולך חלק, אבל כשזה מתחספס אתה נשרט עמוק. כדי לקבל את הזכויות המלאות המגיעות לך מביטוח לאומי אתה זקוק פעמים רבות לכל מיני ארגונים או עורכי דין שיגזרו עליך קופון. ההתמודדות מול רשויות המס קשה מאוד עד בלתי אפשרית בלי רואי חשבון. למעשה, מי שמנסה להתגבר בעצמו על צירוף האותיות הבלתי מובן שנשלח אליו ממס הכנסה הוא או מזוכיסט או שהוא צריך לקבל את עיטור העוז משר האוצר, מיו״ר רשות המסים ומהרב הראשי לישראל. ככה, שיהיה, בטקס חגיגי. היום אפילו טסט לאוטו לא עושים לבד, אחרת יוצאים עם החלפת שתי לוחיות רישוי בגלל צבע דהוי, החלפת גז למזגן וטיפול וקס לברגים של הטסות כי זה נראה יפה יותר. סתם, את הטסט אני עוברת בלי עזרה.
אני חלילה לא רוצה לגזול מאף אחד פרנסה, בטח שלא מרואי חשבון. לעד אזדקק לשירותיהם של מתווכים, ולו משום שאני לא יודעת לשקר ואין לי כוח להעמיד פנים שאני יודעת לסחור. ובכל זאת, מפעם לפעם אני מרשה לעצמי התקף תסכול כשאני מבינה עד כמה אני תלויה באנשים אחרים כדי לא לצאת פראיירית מוחלטת או אפילו רק כדי להבין מה הבירוקרטיה דורשת ממני.
יכול להיות שעצם העובדה שהם נלחמים על אחרים, בלי אמוציות גדולות מדי בכל הקשור לתוצאה, הופך אותם לנושאים ונותנים טובים יותר. יכול להיות שההיכרות העמוקה שלהם עם המערכת הספציפית נותנת להם את היתרון הבולט על ההדיוט הממוצע. יכול גם להיות שיש להם האופי הזה המאפשר להם להגיד את המילים הנכונות, בזמן הנכון, לבעלי התפקידים הנכונים, כדי שדברים יתבצעו באופן שהם רוצים. הרבה גורמים יכולים להסביר את הצלחת המתווכים. מעט דברים מסבירים את הניסיונות של המערכות לבלבל אותנו מספיק כדי שלא נבין מה מגיע לנו. זה סתם מכעיס.
תגידו שאני תמימה, תגידו שאני ילדותית - אני לא מבינה למה צריך להיות חזיר. אם הלקוח שלך לא משקר כדי להשיג משהו שלא מגיע לו ואם הוא עומד בתנאי העסקה - למה להפוך אותו לאויב? למה לסובב אותו עד סחרחורת? למה להכריח אותו להכניס מתווך לענייניו הפרטיים, ברוב המקרים בשעה שבה הוא נואש לעזרה?
יום יבוא וגם אני אהיה מתווכת, ותמיד טוב להתחיל בתיווך עצמי. כשאני מצליחה להוריד חמישה שקלים מהתשלום החודשי של האינטרנט או של הטלפון אני מרגישה כאילו אני יכולה לכבוש את העולם. 20 דקות אחרי זה, כשאני מספרת לחברים על ההישג ומגלה שעדיין גובים ממני פי כמה מאחרים, אני חוזרת עם הזנב בין הרגליים למחילה שלי, מתמרמרת על הרוע הממסדי, והעולם ממשיך בשלו. אולי בני צריך בכלל להעביר שיעורים פרטיים באסרטיביות מול מכונות משומנות שכל מטרתן היא לגרום לך להרגיש קטן ותלותי. הוא יעשה מזה מיליונים כי גם ככה אני לא מאמינה שאפשר ללמוד את זה - השיעורים יניבו לו רווחים וגם השימוש החוזר בשירותיו לאחר המפלות של אנשים כמוני.
בינתיים אשלים, שוב, עם העובדה שזה לא עולם אידילי. טרם ראיתי דובוני אכפת לי ליד כספומטים. אולי אני בבנק הלא נכון.