בסוף השבוע הזה מיצב את עצמו דאעש כארגון הטרור המוביל בעולם. לא רק חליפות אסלאמית שקנתה לה אחיזה בשטחי סוריה ועיראק, אלא ארגון שפועל בכמה יבשות ושבחודש אחד מפיל מטוס נוסעים רוסי ומנחית על צרפת את מכת הטרור הקשה ביותר שחוותה על אדמתה.

כמו אל־קאעידה בזמנו, דאעש רוצה תהודה תקשורתית גלובלית. אבל שלא כמו אל־קאעידה, שהתקיים בחסות מדינת הטליבאן באפגניסטן, דאעש הוא ארגון וגם מדינה. אל־קאעידה טעה כששיגר את פיגועי 11.9. הוא חצה את גבול הסיבולת של המערב, הביא על עצמו את זעמה של המעצמה האמריקאית, שיצאה נגדו למלחמה וכמעט חיסלה אותו כליל.



האם גם דאעש טעה בפיגועי 13.11 בפריז? האם גם הוא חצה את הגבול, והפיגועים בפריז יהיו נקודת המפנה ביחסה של אירופה לטרור ותחילת הקץ של דאעש? כרגע זה לא נראה ככה.

המתקפה בפריז הייתה מתוכננת ומאורגנת היטב. אומנם לא הכל פעל לפי התכנון: נראה שהמחבלים התכוונו לפוצץ שלושה מטענים בתוך אצטדיון הסטאד דה פראנס, ובכך שלא הצליחו להיכנס נמנע אסון כבד עוד יותר. אבל העובדה שתקפו בכמה מוקדים, עם שישה מטעני נפץ וכלי נשק, מראה על יכולת מבצעית ועל לא מעט הכנות ואיסוף מודיעין שקדמו לפיגועים.

סביר להניח שאת הפיגועים האלה ארגנה אישיות ג'יהאדיסטית שחזרה לא מכבר מסוריה עם הרבה ניסיון. כבר ברור שרוב המבצעים הם צרפתים, שמכירים את המקומות שבהם פעלו. סביר גם שכמו במקרה של היפר כשר, לשירותי המודיעין הצרפתיים היתה איזושהי התרעה, וכמו אז, גם הפעם הם לא פעלו.

מטרידה עוד יותר הידיעה שברמה המבצעית הצרפתים לא למדו דבר. היכולת הקריטית להתמודד עם טרור היא כוחות התערבות מהירים שיגיעו למקום פיגוע תוך דקות. בהיעדר תגובה מהירה, אין יכולת להשפיע על תוצאות הפיגוע. כמו בהיפר כשר, גם באולם ההופעות בטקלאן, התגובה של כוחות הביטחון הצרפתיים היתה אטית להחריד והסתיימה בתוצאות טרגיות.

למרות רצף הפיגועים באירופה בשנים האחרונות, ולמרות גל המהגרים שמציף אותה במחבלים פוטנציאליים, היבשת עדיין לא עשתה את הצעדים הבסיסיים שמתבקשים למול האיום: הקמת חמ"ל מודיעין וסיכול משותף למדינות מערב אירופה, מעקב ואיסוף פולשני גם נגד בעלי אזרחות שמהווים סיכון ומערך ביקורת גבולות שימנע הברחת נשק ואמצעי לחימה. הרי כל מדינות אירופה חשופות כרגע לאותו איום והפיגוע הבא הוא רק שאלה של יכולת והזדמנות.

סימן השאלה הגדול סביב הפיגועים הללו הוא מדוע דווקא בצרפת? הרי צרפת היא לא מהמובילות של הקואליציה נגד דאעש, השפעתה שם היא כמעט שולית. מה הרציונל של המדינה האסלאמית, שבימים האחרונים סופגת מפלות מידי הכורדים והסורים, לפתוח חזית נוספת באירופה? אפשר היה לצפות שדאעש דווקא יתמקד בביסוס האחיזה שלו בשטח בסוריה ובהגנה על גבולותיו ולא יחפש הרפתקאות נוספות.

אבל אולי דווקא בגלל אותן מפלות שנחל בשטח, הארגון הזה, שאין לו צידוק ללא תהודה תקשורתית, הרגיש שהוא חייב להפיח רוח גאווה והצלחה בקרב לוחמיו ושיגר את המתקפה באירופה. צרפת נבחרה כיעד פשוט בגלל שהייתה לדאע"ש את היכולת לפעול שם. בגרמניה ובבריטניה שירותי מודיעין וסידורי אבטחה הדוקים יותר. צרפת, עם מיליוני המוסלמים שלה, היא כר הרבה יותר נוח לפעולה.

מי שרוצה להילחם בטרור ממוסד לא יכול להסתגר בביתו ולהסתפק בהגברת השמירה – הוא חייב לצאת להתקפה. אבל כדי להילחם אפקטיבית בדאעש צריך להיות על הקרקע. לא די בתקיפות מהאוויר. נשיא הרפובליקה פרנסואה הולנד השתדל אתמול להישמע תקיף, אבל מלבד המילים קשה לדמיין את צרפת עולה להתקפה נגד דאעש. הולנד ימשיך לאיים, אולי יורה על הגברת התקיפות מהאוויר, אבל לא יעשה את מה שצריך כדי לבלום את דאעש. ספק אם יוכל לבלום גם את מנהיגת הימין מארין לה פן, שאתמול נוספו לה מיליוני בוחרים פוטנציאליים.

אם היה המערב מסוגל לגייס את האומץ ולשלוח כמה דיוויזיות לסוריה, הם היו מכים קשות בדאעש. אבל כשרוח רפיסות נושבת מוושינגטון, קשה לצפות מהאירופים למצוא בעצמם את עוז הרוח ולהשיב מלחמה. מנטלית, צרפת ספגה את 11.9 שלה, אבל זה לא מספיק כדי לגרום לה לעשות את שנדרש. כמו לונדון ומדריד בשעתן, גם פריז תקבור את המתים, תנער את האבק ותשוב ללעוס באגט עם קממבר. עד הפיגוע הבא.