ביום שלישי שידרה תוכנית "המקור" של ערוץ 10 ראיון עם אבו מאזן, שבו הודה לראשונה בקולו כי הוא פסל את תוכנית השלום שהציע לו בשנת 2008 ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט.
 
על פי הצעתו של אולמרט, שאותה הוא הציג בתוכניתם של רביב דרוקר וברוך קרא, ישראל הייתה אמורה לסגת מכל העיר העתיקה של ירושלים, לרבות מהכותל המערבי וכן מ־93.7% מיהודה ושומרון. כמו כן, ישראל הייתה אמורה לסגת גם משטחים בתוך קווי הפסקת האש של שנת 1949, לרבות באזור עפולה, עמק בית שאן וחבל לכיש ולבנות מנהרה שתחבר את עזה ליהודה.
 
על הצעתו הרדיקלית של אולמרט העיד יו"ר הרשות הפלסטינית בפשטות בפני דרוקר "לא הסכמתי. דחיתי זאת על הסף". עם הודעתו זו נסתם הגולל על הטענה כי אבו מאזן הוא פרטנר לשלום.
 

אנשי שמאל - לרבות דרוקר - ממהרים לתרץ את מעשהו כפועל יוצא של העובדה שאולמרט טבע אז בחקירות פליליות ועמד לפרוש מראשות הממשלה. אבל כפי שהעיר מארק לביא, כתב לשעבר של סוכנות הידיעות איי.פי, הטענה הזאת משוללת כל יסוד. הרי אם אבו מאזן באמת מעוניין בהקמת מדינה פלסטינית, לא אמור לעניין אותו מצבו של מנהיג ישראלי זה או אחר. מנהיג פלסטיני שמעוניין במדינה עצמאית היה קופץ על הצעתו של אולמרט בלי להסס, תוך הבנה כי בפרטים הנראים לו בעייתיים הוא יוכל לטפל בעתיד, תוך כדי תנועה. זאת אומרת, מנהיג פלסטיני המעוניין במדינה פלסטינית היה מתנהג כמו ראשי התנועה הציונית בשנת 1947, כאשר הוצעה להם מדינה יהודית קטנטונת ולא בת הגנה.
 
התגובה המעניינת ביותר לפרסום הראיון עם אבו מאזן הייתה ללא ספק זו שלא הייתה: לא הייתה תגובה עניינית של מחנה השמאל. הנה האיש שאמור להיות פרטנר, שאמור להיות מתון, שאמור להיות איש שלום. הנה האיש שכל הפוליטיקאים של השמאל, מיצחק הרצוג ועד חברי סיעת מרצ עולים אליו לרגל ברמאללה בכל הזדמנות כדי להמחיש את נאמנותם לדרך השלום.
 
האיש הזה קיבל את ההצעה הכי רדיקלית שאי פעם הועלתה, וכפי שהעיד אולמרט, הצעה שלא תוצע שוב ב־50 השנים הבאות. ובמקום לברך על מזלו הטוב, במקום לקבל את ההצעה של אולמרט בשתי ידיים, אבו מאזן דחה אותה על הסף וסירב לפגוש את אולמרט שוב. והמחנה הפוליטי והאידיאולוגי, שדוגל כבר שנות דור בקביעה כי אבו מאזן הוא האיש, דומם. 
 
איש לא העלה את האפשרות שהגיע הזמן לבחון דרכי פעולה אחרות להתמודדות עם הסכסוך עם הפלסטינים במקום לחזור כל פעם מחדש אל השוקת השבורה הזאת. איש לא הודה כי המשך היצמדות למודל שתי המדינות הוא כבר מעשה בלתי רציונלי לחלוטין. אדרבה, אליבא דמחנה השמאל, כל מי שטוען בעד חלופה אחרת - פרו־ישראלית - אינו אלא "הזוי". 
 
העולם יציל את השלום

מנטליות הבונקר של מחנה השמאל באה לידי ביטוי חד־משמעי ביום חמישי שעבר בוועידת "ישראל לשלום" השנתית של עיתון "הארץ". בשנה שעברה תקפו באי הכנס את יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט גם מילולית וגם פיזית. השנה הגיע תורו של שר התיירות יריב לוין. במהלך דבריו הוא זכה למטר צעקות והשמצות. הקהל קרא לעברו "גבלס" ו"בוז" כאשר העז להודות במציאות: פתרון שתי המדינות מת, והגיע הזמן לבחון דרכי פעולה אחרות.
 
במושב בנושא המשך כדאיות מודל שתי המדינות, פרופ' שלמה בן עמי, אשר כיהן כשר החוץ בזמן ועידת קמפ דיוויד הכושלת ביולי 2000, הסביר כי לנוכח פסילת מודל שתי המדינות הן על ידי הציבור הישראלי והן על ידי הפלסטינים, יש לבנאם את הסכסוך, כדי שהאו"ם יכתיב לציבור הישראלי את גבולות המדינה, תוך פסילת ריבונות ישראל בירושלים וביהודה ושומרון.
 
כאשר המנחה רויטל הכט הביעה בפניו את החשש כי פינוי מאסיבי של יהודים מיהודה ושומרון עלול להביא לקרע בעם ולמלחמת אחים, בן עמי הסביר בנונשלנטיות כי למען השלום ראוי לשלם גם את המחיר הזה. "אני לא משלה את עצמי", אמר. "לא השליתי את עצמי אף פעם שזה איזה טיול צופים".
 
בן עמי הסכים שפינוי מאסיבי של ישראלים מיישובי יהודה ושומרון "הוא קרע עמוק", אבל אין מה לעשות. "אי אפשר עם קונצנזוס. אין חיה כזאת. קונצנזוס הוא הבגידה הגדולה ביותר במנהיגות. ברגע שיש קונצנזוס אין מנהיגות". את דבריו סיכם בן עמי כשאמר "מלחמה מאחדת, שלום מפצל... ולכן מנהיג שרוצה לעשות שלום, תמיד יהיה מאחוריו עם מפוצל".
 
יו"ר סיעת המחנה הציוני, ח"כ מרב מיכאלי, טענה גם כי המכשול הגדול ביותר לשלום הוא ישראל, משום שמאז יצחק רבין, לא היה מנהיג שהיה מוכן להסתכן למען השלום. לתפיסתה של מיכאלי, אם וכאשר תקום ממשלת שמאל, עליה לקבל כבר בהתחלה את האחריות של ישראל לפתור את בעיית "הפליטות והפליטים הפלסטינים". לדבריה, "ישראל צריכה להיות חלק מקואליציה שתמצא פתרון", כי סיפור ה"פליטים" הוא חלק  חשוב מאוד בנראטיב הפלסטיני. עוד טענה מיכאלי כי כבר בהתחלה ישראל צריכה להפסיק לדרוש שהפלסטינים יכירו בזכות קיומה של מדינת ישראל.
 
למותר לציין: אין רוב. לא לעמדת בן עמי ולא לעמדתה של מיכאלי, לא בקרב הציבור הישראלי ולא בקרב הציבור הפלסטיני. ועל כן הם מעדיפים להתעלם משני העמים שלתפיסתם אמורים לשכון במדינות עצמאיות זה לצד זה, ולחכות ש"העולם" יציל את "השלום" בשבילם.
 
הסיבה היחידה לכך שהעמדה כי יש להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ממשיכה לשלוט בדיון הציבורי שלנו כבר 15 שנה לאחר שקרסה וכשלה בקמפ דיוויד, היא שמחנה השמאל מונע דיון בכל חלופה אחרת שאיננה אנטי־ישראלית. ומתברר שהציבור כבר מאס בזה ומשתוקק לשיח רלוונטי.
 
רעידת אדמה מדינית 

לקראת כנס הדיפלומטים של הג'רוזלם פוסט שהתקיים ביום רביעי, פרסם העיתון את תוצאות הסקר שנערך בחודש שעבר, שבו נשאל הציבור על עמדתו לגבי פתרונות לסכסוך.  46% מהנשאלים אמרו שהם תומכים בהפרדה מהפלסטינים תוך הקמת מדינה פלסטינית. 35% מהנשאלים תמכו בהחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון. בקרב הישראלים מתחת לגיל 45 המספרים הפוכים.
 
הנתונים הללו אינם אלא רעידת אדמה מדינית. בלי דיון ציבורי אמיתי, שליש מהציבור מבקש ללכת בכיוון שהדוגלים בבינאום הסכסוך מזהירים כי יביא לסוף המדינה היהודית.
 
אין עוררין על כך ששלושת המהלכים הגדולים של השמאל ב־20 השנים האחרונות - תהליך אוסלו, הנסיגה מלבנון והנסיגה מעזה - בוצעו בלי שהיה להם רוב תומך איתן בקרב הציבור. ואם אי פעם נהנו מרוב משמעותי של תמיכה, היא התבססה כולה על תמיכת המהלכים על ידי התקשורת. הרי בלי שלי יחימוביץ' ותוכנית הרדיו שלה, איש לא היה שומע על תנועת ארבע אמהות.
 
בלי דיון ציבורי רחב, ולנוכח העוינות בכלי התקשורת הראשיים, הפער בין התומכים במדינה פלסטינית ובהחלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון עומד על 11%. בשתי מפלגות השלטון, הליכוד והבית היהודי, רוב חברי הסיעה תומכים בגרסאות אלה ואחרות של ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, ופוסלים הקמת מדינה פלסטינית.
 
במהלך השבוע האחרון נדרש ראש הממשלה בשלוש הזדמנויות שונות - הן בארץ והן בוושינגטון -  להביע את עמדתו בנוגע לאפשרות שישראל תנקוט צעדים חד־צדדיים מול הפלסטינים, לנוכח העובדה שאי אפשר להגיע להסדר שלום עמם. תגובתו בשלושת המקרים הייתה אניגמטית. אולם בכל המקרים נתניהו נתן להבין כי אינו שוקל נסיגות חד־צדדיות, אלא להפך. כפי שאמר בכנס הג'רוזלם פוסט, "יש כל מיני סוגים של צעדים חד־צדדיים. חכה ותראה, הם לאו דווקא בכיוון שאתה מצפה".
 
במושב של ועידת "הארץ" בשבוע שעבר ישבה על הבמה לצד בן עמי אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי כנציגת הימין. פיוטרקובסקי הסבירה כי בעיניה על ישראל להחיל את ריבונותה על יהודה ושומרון במסגרת מדינה יהודית שבה יש רוב יהודי. הקהל, כמו שאר המשתתפים במושב הגיבו על דבריה של פיוטרקובסקי בצעקות ובהשמצות על גבול האלימות. כאשר בן עמי נדרש להגיב לעמדתה, הוא כינה את הרעיון "הזוי". האיש שמוכן לגרום למלחמת אחים ולוותר על עצמאות ישראל לטובת מועצת הביטחון של האו"ם, אמר כי רעיון הריבונות הוא "הזוי". לכך אפשר רק להגיב "נו טוף, שיהיה הזוי". אז בואו נדבר על הזיות.