לפעמים קורה שמישהו מבחוץ שלא הכיר אותך קודם לכן, מגיע ומטיח בפנייך את האמת בפנים. אתוודה ואומר כי כתבתי בגרסה הראשונה של הטקסט הנוכחי: "אמת מרה", ואחר כך מחקתי ותיקנתי. אולי מכיוון שאותו בנאדם שהטיח בפני את האמת של עצמי, טען שאני שופטת בחומרה יתרה את נקודות התורפה שלי. מודעות עצמית היא אומנם מצרך נדיר וחיוני, אך לטענתו אם כל אחד מאיתנו יחבק את הילד הפגוע והאובר ביקורתי כלפי עצמו, אולי יהיה פה קצת יותר נעים להתנהל.
זה נותן אשליה של ביחד ושל חברות ושל זוגיות ואפילו של ריגוש וסקס, אבל זה תקוע שם וזה לא יוצא החוצה לאוויר העולם, כי כנראה שזה בכל זאת קשור באיזו צורה לאופי. ומה אם זה לא אופי? אולי זה בסך הכל קושי. "קושי" זו כבר מילה שאפשר להתמודד איתה. היא בת שינוי, היא לא סופנית או נחרצת.
38 שנים וארבעה חודשים, ועדיין לא למדתי איך לא לקחת ללב, או להגיד שאני לא לוקחת ובאמת להשתכנע מזה. איך לאחר, או לפחות לעשות את עצמי מאחרת, או ליתר דיוק להפסיק להקדים. אני לא יודעת לשרוק בלי להצמיד עלים לפה, או להוריד שוט וודקה בבת אחת ולא בשני שלוקים (האמת, שלושה), או להזמין מישהו לצאת לדרינק (סליחה מהפמיניזם). ואולי הכל בעצם מסתכם בכך, שאני בסך הכל צריכה להפסיק לחשוב שאני רוצה לקעקע את LET IT BE (ולפחד מהמחט) ופשוט להיות BE עם אופי משודרג ועם עור חלק. וזה הזמן אגב, להניא אותי מטמטום הקעקוע או לחלופין להתלוות אלי בעוד שמונה חודשים ביום ההולדת.
התרעות פיקוד העורף