גם בלי שמישהו כמוני יאמר לו את זה, אני בטוח ששר החינוך נפתלי בנט יודע כי ההבטחה של ראש הממשלה, שהרחבת הממשלה - אם תתרחש - לא תבוא על חשבון הבית היהודי, היא ככתובה עלי קרח. ברור לבנט שהרחבה כזו אינה יכולה שלא לבוא על חשבון מפלגתו, אם באמצעות נטילת תיקים ממנה (המשפטים, למשל) ואם משום שלא תוכל לחיות עם קווי היסוד וההסכמות שיסוכמו בין הליכוד למחנה הציוני.
על אף תרועות השמחה עם העברת התקציב והכרזות רהבתניות של אנשים בליכוד שהקואליציה תוכל לשרוד ולתפקד לאורך זמן גם עם 61 חברי כנסת, נתניהו רוצה באמת בהרחבת הממשלה. הוא מעדיף לצורך זה את יצחק הרצוג או יאיר לפיד על פני אביגדור ליברמן התוקפן הבלתי צפוי.
ראש הממשלה, שמטרת־העל שלו היא הארכת כהונתו ככל האפשר, אינו חושב שהקואליציה הצרה מאוד היא הנוסחה הטובה לכך. גם אישים אחרים בליכוד מואסים במצב המלחיץ של תפקוד עם רוב של אצבע אחת בכנסת, ההופך כל ממזר למלך ועם מפלות בהצבעות הקורות מדי פעם ומייצרות חגיגות לא פרופורציונליות של הקואליציה. מכאן נולדים המגעים והגישושים - מהם רציניים יותר, מהם פחות - בין גורמים בליכוד לגורמים במחנה הציוני. היו גם כאלה בשליחות נתניהו, ואף הוחלפו דברים בנושא זה בפגישות הדיווח המדיניות המעטות שקיימו הוא והרצוג. בכיר במחנה הציוני אמר לי שהרצוג, חרף הכחשותיו, ידע על חלק מהמגעים וכמה מהם אף היו בהסכמתו (חלק אחר היה פרטיזני) ובתוך תוכו הוא רוצה מאוד להיות שר החוץ. הוא גם סבור, לדעת הבכיר, שבהיותו בתפקיד זה יקל עליו לנצח בפריימריז הבאים בעבודה. כן, חישובי ההישרדות משחקים גם אצלו תפקיד חשוב. ואני חושב, הוסיף הבכיר, שאם הרצוג יכהן כשר החוץ בממשלת נתניהו, ולא תהיה שום התקדמות ממשית לקראת הסכם עם הפלסטינים, שם תהיה קבורתו הפוליטית.
לשני המנהיגים צפויות בעיות והתנגדויות במפלגותיהם, עד איומי פילוג, אם וכאשר יביאו להכרעתן הקמת קואליציה בין שתי המפלגות. נתניהו יותקף מימין, הרצוג משמאל. אך להרצוג צפויים קשיים חמורים יותר: מעמדו כמנהיג אינו חזק כמו זה של נתניהו.
בלי קשר לשאלת ההצטרפות לקואליציה, לא הצליח הרצוג לבסס לעצמו מעמד איתן של מנהיגות, גם בתוך מפלגתו וגם כלפי חוץ, והסקרים יוכיחו. ניצחונו בפריימריז הבאים, גם אם יצליח לדחותם ל־2017, אינו מובטח. הוא אינו מצטייר כמי שיכול לגבור על נתניהו וככזה שיכול להביא קהלים חדשים מהפריפריה ומהשכבות החלשות כלכלית לתמיכה בעבודה. הוא מניף בעיקר את הדגל המדיני־ביטחוני וכשהוא מדבר על בעיות חברה ורווחה, הוא נשמע לא במגרש שלו.
מולו יתייצבו בפריימריז מועמדים המזוהים במובהק עם הנושאים החברתיים־כלכליים, כמו שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ. ובפינה אחרת אורבים הגנרלים: גבי אשכנזי, אם ייחלץ בשלום מפרשת הרפז, ועכשיו מנסים לדחוף לשם גם את בני גנץ ש"שוקל כניסה לפוליטיקה".
אני מעריך את גנץ. הוא בחור טוב במובן הטוב של המילה. ודווקא בגלל זה הייתי מייעץ לו לא להיכנס לזירה הפוליטית האלימה והתככנית, בוודאי לא למפלגה אוכלת ראשיה כמפלגת העבודה. פרטים אצל עמרם מצנע.