היד רועדת, ובכל זאת - הנה 500 מילים בשבחו של יאיר לפיד.
לפיד הוא פוליטיקאי שקפץ מהר מדי גבוה מדי. כאשר הכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה זמן קצר מאוד לאחר שנכנס לכנסת בפעם הראשונה, הבהיר, אולי בדיעבד גם לעצמו, שעוד יש לו הרבה מה ללמוד. ספק אם לפיד צריך לראות את עצמו כמועמד ראוי לראשות ממשלת ישראל גם כיום. ניסיונו המעשי דל מדי. תפקודו כשר האוצר בממשלת נתניהו הקודמת לא היה מרשים במיוחד.
ובכל זאת, מי שעוקב אחר התנהלותו של לפיד בחודשים האחרונים צריך להתפעל מן העובדה שכמעט בכל נושא, כמעט בכל ויכוח, כמעט בכל עת שנדרשת ממנהיג פוליטי הבעת עמדה - לפיד אומר את הדבר הנכון, ומחזיק בעמדה הסבירה, השפויה.
הוא מצליח להיות פטריוט ישראלי מפוכח, בלי להיגרר למחוזות המטורללים של התנתקות מהמציאות. הוא עומד מול גל הפופוליזם הכלכלי־חברתי השוטף את ישראל בלי להיכנע לו. הוא מייצג את ישראל בכבוד בהופעותיו בתקשורת העולמית. מקפיד מאוד שלא להפוך אותם למסע תעמולה פוליטי נגד ראש הממשלה, מקפיד מאוד לייצג בהם את האינטרסים של ישראל ולא של מפלגת יש עתיד. לפיד לא מבטיח שלום אם רק ייבחר. הוא לא מבטיח הסכם אם רק ייתנו לו כמה שעות עם אבו מאזן. הוא גם לא מבטיח לנצח את הטרור בשתי דקות אם רק ייתנו לו לספח את שטח C, או אם רק ייתנו לתת לצה״ל לנצח. יש לו ביקורת על ממשלת נתניהו ועל ראש הממשלה עצמו (ש״כבר לא אכפת לו״), אבל הוא לא מזהה את ישראל כאחראית להידרדרות מצב הביטחון במזרח התיכון.
בקרב מבקריה של ממשלת ישראל נהוג לומר שישראל זקוקה לאופוזיציה משמאל. ובהחלט טוב שתהיה אופוזיציה כזאת. אבל הרבה יותר מכפי שישראל זקוקה למה שכונה פעם שמאל, היא זקוקה לימין שפוי, לא מתלהם. מה שלפיד יקפיד לכנות ״מרכז״.
היא זקוקה למישהו שיכול לייצג את העמדה המדינית המפוכחת שמרבית תושבי ישראל שותפים לה: השלום לא קרוב, המצב באיזור מסובך, איראן מסוכנת, הדרך להקמת מדינה פלסטינית ארוכה, צריך לחתור להפרדה, לא כדאי לשגות באשליות. היא זקוקה למישהו שבצד הפיכחון המדיני מייצג ישראל לא מטורללת: מישהו שאינו מסתער בדחפורים על בית המשפט העליון, גם אם בית המשפט לא תמיד לרוחו. מישהו שזוכר שישראל היא מדינה קטנה, התלויה בתמיכה אמריקאית, ונמנע מהתגרות מיותרת במעצמה הידידותית. מישהו שדבק בציפייה הפשוטה, המובנת מאליה, שגם צעירים חרדים יתרמו את חלקם להגנת המדינה שבה הם חיים ושעל שולחנה הם נסמכים (קצת יותר מדי).
יש ללפיד - כמנהיג פוליטי - כמה חסרונות כמובן. המפלגה שהקים היא ממלכה דיקטטורית, שנודף ממנה ניחוח קל של פולחן אישיות, ויש בזה משהו לא נעים. היא גם לא לגמרי קוהרנטית: לפיד מדבר בקול אחד ואחרים במפלגתו מדברים לעתים בקול אחר, ולא תמיד ברור הקול של מי מייצג את מה שהמפלגה רוצה.
ובכל זאת: צריך לומר מילה טובה על יאיר לפיד, אולי בעיקר משום שהוא מנומס בדרך כלל. משום שבאווירה כללית של צעקנות מטומטמת הוא שומר, רוב הזמן, על טונים סבירים, ומתעקש, רוב הזמן, על ניסוחים מעוגלים. חברי הכנסת החרדים אומנם מתעקשים לראות בו אויב מר, אבל לפיד, רוב הזמן, לא מסמן אפילו אותם כאויבים. הוא לא מטיח בהם ביטויים מעליבים, כפי שאביו המנוח עשה מעת לעת. הוא לא משתלח בהם. גישתו עניינית: הוא רוצה שיישאו בנטל, והוא רוצה שישתלבו בשוק העבודה. ובניגוד לימין הנמצא בשלטון הוא כנראה לא מוכן לוותר על התביעות האלה רק כדי להיות בשלטון (אם כי ראוי לומר ביושר שההנחה הזאת עוד לא עמדה למבחן אמיתי).