האי־צדק הגלום בתנאי שחרורו זורק אותנו בחזרה לסיפורו ב־30 השנים האחרונות, וחושף את האמת על מצבם של יהודי ארה"ב ועל יחסי ישראל־ארה"ב.
אף אחד מחמשת הנשיאים שכיהנו ב־30 השנים האחרונות לא הסכים להקל את עונשו, על אף שישראל היא בת ברית אסטרטגית של ארה"ב. ועכשיו, לאחר שריצה את מלוא עונשו, סאגת פולארד רק החליפה כתובת. מבית המאסר בקרוליינה הצפונית הוא עבר לבית מאסר בבית דירות בניו יורק.
איפה הקהילה היהודית האמריקאית? בשבוע האחרון תנאי השחרור הדרקוניים של פולארד התקבלו בדממה. מלבד עורכי דינו של פולארד ומספר קולות בודדים, לא נשמעה מחאה מקרב יהודי ארה"ב. ולא בכדי.
ראינו את זה באופן חד־משמעי כשארגונים יהודיים אמריקאיים רבים היססו להתנגד באופן נחרץ להסכם הגרעין של ממשל אובמה עם איראן. ואנחנו רואים את זה כל יום ביחס המבולבל של הקהילה היהודית האמריקאית בכל הקשור לפלסטינים. כאשר ישראלים דנים בנושאים הללו עם ראשי הקהילה באמריקה, הם צריכים להבין כי לטובת הקהילה, עדיף להשאיר עד כמה שאפשר את ראשיה מחוץ לסבך היחסים.
משמעות הדבר היא שתמונת היחסים בין ישראל וארה"ב מורכבת, ועלינו לפעול בתוך המורכבות הזאת ברגישות ובחוכמה. למרבה הצער, בדרך כלל איננו משכילים לעשות זאת. במקום להבין שהמציאות איננה חד־משמעית, לא מעט ישראלים שמכהנים בתפקידים בכירים, מתייחסים רק לצד אחד של היחסים. או שהם מאמינים שהכל יהיה בסדר, או שהם מאמינים כי אם נעז לחלוק על עמדתו של הממשל, נהרוס את היחסים ועל כן אסור לנו להתנגד לוושינגטון.
מאז שנודעו תנאי השחרור המגבילים של פולארד, רבים בארץ שואלים אם כדאי לישראל לבקר ולמחות נגדם, ולדרוש שיתאפשר לפולארד לעלות לארץ.
אולם בשל העובדה שיחסי ישראל־ארה"ב אינם חד־ממדיים, יש למדוד את הרווח מול המחיר. אפשר לדרוש שהנשיא אובמה יאפשר לפולארד לעלות לארץ, אבל על ישראל לחשוב איזה מחיר כדאי לה לשלם עבור זה. באותו אופן אפשר להביא לגיבוי ממשל אובמה בעמדה הישראלית בנושא הפלסטיני, אבל בתמורה ישראל תיאלץ לוותר על הזכויות שלה ביהודה, שומרון וירושלים. המחיר של יישור קו עם הממשל בנושא הגרעין, יהיה להשלים עם איראן גרעינית.
פרשת פולארד מלמדת אותנו ששום דבר אינו בחינם. האתגר האמיתי הוא הצורך להיישיר מבט למציאות מורכבת, ולפעול בתוכה באופן ששומר על היחסים עם ארה"ב ועל האינטרסים החיוניים של ישראל כמדינה וכעם.
התרעות פיקוד העורף