עמוק בתוך החודש השלישי לעימות, ונראה שסופו כאילו הולך ומתרחק מאיתנו. ישראלים רבים תוהים אם זו המציאות שתלווה מעכשיו את חיינו, והתשובה המצערת היא - כן. כמו שני מתאגרפים שהתייאשו להכריע את הקרב, ננעלים שוב הישראלים והפלסטינים בחיבוק, בציפייה ששופט יפסיק את הקרב. אבל כיום אין שופט שיצלצל בפעמון - הם לבד בזירה.



ישראל, כדרכה, מחפשת תשובות מעולם קוביות הבטון והמחסומים. בצד השני, הרשות הפלסטינית פועלת אומנם למנוע עימותים המוניים עם צה"ל, אבל לא באמת מתאמצת להפסיק את ההסתה. אף צד לא שוקל ליזום מהלך שיעצור את הריקוד האלים וינסה להוביל למציאות אחרת.



הציניקנים יחשדו שהעימות נוח לשתי ההנהגות ואין לשתיהן אינטרס להביא לסופו. הוא משרת את ההנהגה הפלסטינית בהעלאת הנושא למודעות הישראלית, האזורית, ובמידה מוגבלת - העולמית. הוא גם מסיט את דעת הקהל הישראלית מהנושאים שמכבידים על חיי היומיום שלה: יותר קל למשול בישראלים באמצעות הפחדה מתמדת מהסכין הפלסטינית מאשר להתמודד עם שאלות של יוקר המחיה הבלתי סביר והשחיקה ברמת השירותים הציבוריים.



בצה"ל התחבטו ארוכות בחיפוש שם הולם למציאות החדשה הזאת, שלא יכלול את המילה "אינתיפאדה". הצבא, שאף פעם לא הצטיין בקופירייטינג, בחר לבסוף בהגדרה "התקוממות מוגבלת". שם לא ממש קליט, אבל די קרוב למציאות. גם בלי לקרוא לזה בשם המפורש, בצה"ל זוכרים היטב כמה זמן לקח לכבות את שתי האינתיפאדות הקודמות. מהרגע שהשד הפלסטיני יצא מהבקבוק - נדרשו חמש שנים כדי להחזיר אותו לשם. כנראה שגם עכשיו אנחנו שם, בתחילתן של חמש שנים כאלה.



בשטח יש מגמת ירידה בכמות האירועים. בירושלים הצליחה המשטרה, במאמץ מרשים, להוריד דרמטית את רמת האלימות. יהיו עוד פיגועים בירושלים, אבל העיר הנפיצה חדלה בינתיים להוביל את העימות. חברון לקחה את ההובלה - 60% מהמחבלים יצאו מחברון וסביבותיה - וגם השומרון מתחיל להתעורר בימים האחרונים.



צה"ל חוזר לשיטות של האינתיפאדות הקודמות. מגוש עציון ודרומה הוצבו מחסומים בחיבור של כל הכפרים לכביש 60, ומדי לילה פועלים הכוחות בתוך הכפרים כדי לגרות ולחשוף את מי שמחזיק בנשק. זה מועיל נגד מי שמתכננים פיגועי ירי, שמספרם יחסית מועט, אבל הם הקטלניים ביותר: מתוך 71 פיגועים בחודשיים האחרונים, שבעה היו פיגועי ירי.



אבל הפעילות של צה"ל לא עוצרת את הסכינאים. מעבר להפרדה המתבקשת שהוצבה במוקדי הפיגועים, כמו צומת הגוש וצומת תפוח, מה שיקבע את תוצאות ניסיונות הפיגוע הוא ההתנהגות המבצעית של החיילים. מאז הרצח של זיו מזרחי ז"ל בתחנת הדלק השבוע, נראה שרוב החיילים בשטח הבינו שהם צריכים פשוט למנוע אפשרות של מגע עם פלסטינים. לשמור מהם מרחק ביטחון ולא לאפשר להם להתקרב למרחק דקירה מהחיילים או מהאזרחים.


מה שמפתיע הוא שאחרי חודשיים וחצי של עימות, אף אחד מהארגונים הממוסדים לא מצליח לרכוב על הגל ולהוביל אותו. פה ושם יש מחבלים שמזוהים עם ארגון זה או אחר, אבל לא חמאס, תנזים או חללי אל־אקצא מובילים את האירועים. אם יש גוף שמספק את ההשראה זו רוח דאע"ש שמרחפת גם מעל הפלסטינים.



היה עצוב להתבונן בשתי תלמידות התיכון הירושלמיות השבוע, מסתובבות בחוסר החלטיות בתחנות הרכבת של רחוב יפו ולבסוף יוצאות במתקפת מספריים מגושמת דווקא נגד פלסטיני מבית לחם. יום למחרת התאבדה ישראלית בת גילן. קשה היה להימנע מלהסתכל על הדמיון - התסכול שלפעמים מציף ועולה על גדותיו בקרב בני העשרה - ועל השוני. זו בחרה לתלות את עצמה ושתי אלה בחרו למות תוך שהן מנסות להרוג אחרים.



# # #



אם פעם הסכסוך הישראלי־ערבי היה הגורם המעצב והכוח המניע של האזור, הרי שהכוח הזה כיום הוא דאע"ש, והוא מגדיר מחדש את מאזן הכוחות והבריתות במזרח התיכון ואולי אפילו בעולם כולו. הפלת המטוס הרוסי בידי טורקיה היא אירוע שעדיין לא הסתיים ועשויות להיות לו השלכות גלובליות. מיטב האנליסטים ואנשי המודיעין בעולם התאמצו השבוע להבין מה גרם לטורקים לעשות את הצעד הנמהר. האם זה היה מארב מתוכנן שנועד להעביר מסר לרוסיה, או דרג זוטר שהחליט בחוסר שיקול דעת ליישם בצורה מוחלטת מדיניות של אפס סובלנות לחדירות אוויריות לשטח הטורקי.



כך או כך, המילה האחרונה של הרוסים עוד לא נאמרה. טורקיה עוד לא יודעת אילו מחירים תשלם על הטעות, אבל הם לא יהיו נמוכים. רוסיה לא שוכחת ולא סולחת. גם המערב עשוי לשקול מחדש את עמדתו כלפי טורקיה, בת הברית השקטה אך הנאמנה של דאע"ש. התקיפות הנמשכות של הקואליציה המערבית על תשתיות הנפט של דאע"ש כבר פגעו קשות במודל הכלכלי של "המדינה האסלאמית". מהכנסה חודשית של עשרות מיליוני דולרים ממכירת נפט, דאע"ש מצליח כיום להפיק ולמכור נפט בפחות מ־20 מיליון דולר בחודש. הוא מצליח לקושש עוד כמה מיליונים מתשלומי כופר עבור בני ערובה מערביים או אסייתיים, אבל זה לא מספיק כדי לקיים כלכלית את הארגון ואת מפעלי הטרור העולמיים שלו.



על הקרקע הוא נוחל מפלות מהכורדים, ופה ושם גם מידי ארגוני מורדים אחרים בסוריה. דווקא על רקע היחלשות "המדינה האסלאמית" בעיראק ובסוריה, עולה קרנו של הסניף הבדואי בסיני. אחרי שהעזו להפיל מטוס נוסעים רוסי, גבר הביטחון העצמי של אנשי "מחוז סיני" של דאע"ש, וגם חשבון הבנק שלהם תפח עם צ'ק נדיב שהגיע מהמדינה־האם. בצה"ל מסתכלים על הגבול הדרום־מערבי שלנו כעל קו העימות הבא. עד כה היו אנשי דאע"ש בסיני עסוקים בעיקר במלחמה בצבא המצרי, אבל התהודה שמקבל העימות עם הפלסטינים בתקשורת הערבית עלולה לדחוף אותם לפעילות התקפית נגד ישראל. תוך זמן לא רב אנחנו עשויים לפגוש אויב נחוש יותר ומצויד בנשק מתקדם יותר בגבול מצרים.



ביקרתי השבוע את תושבי פתחת ניצנה, הישראלים שגרים הכי קרוב לדאע"ש. אנשים אופטימיים וקשוחים שיום־יום נלחמים באדמת המדבר הקשה ומפריחים את השממה. אם אתם רוצים להרגיש ציונות אמיתית, אני ממליץ על ביקור בשדות המוריקים של קדש ברנע ובאר מילכה. חלקם מתגוררים 50 מטר מגדר הגבול, אבל הם לא חוששים מדאע"ש. האיום הכי גדול עליהם הוא מדינת ישראל, שכמו את רוב הציונים האמיתיים, לא סופרת גם אותם. לא רק שלא עושה דבר כדי לעזור להם ליישב את המדבר, אלא גם נלחמת בהם ובכל עובדי האדמה.



בסוף של שבוע שבו כיכבו נבחרי הציבור שלנו כחופני ישבנים ולועגים לנכים, מהדהדת אמירת הנביא: מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו. עם האויבים נסתדר, הם לא יוכלו לנו. אבל כמו שאומרת ציון בנאום ישעיהו: מי יילד לי את אלה?



הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10
[email protected]