בחברה השומרת על צלם האדם אין דמו של שום אדם שאינו מהווה איום על גופו של אדם אחר מותר. הבנה בסיסית זו, נדמה, איננה תקפה בישראל כיום. מאז פרץ גל הטרור האחרון נשמעו קולות רבים של מנהיגי ציבור ובכירים, כי חייבים להבטיח שכל הנפת סכין תסתיים במותו של המניף. קולות אלה לא באו רק מן הימין, אלא גם מקרב מנהיגים הקוראים להיזהר מקיצוניות הימין והשמאל כאחד. ימים רבים לא נשמע קולו של היועץ המשפטי לממשלה נגד המסיתים להרוג, והגינוי שנשמע היה בקול ענות חלושה. על הרקע הזה, ובשים לב לכך שהתגובה הרגשית הטבעית על ניסיון לרצח היא פחד וזעם, אין להתפלא שבסקר מדד השלום מחודש אוקטובר נמצא כי 53% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בביצוע לינץ’ במחבל מנוטרל.
ההסתה עובדת. ניתן לתלות אותה במסגור התופעה שעמה אנו מתמודדים כמלחמה, וכתוצאה מכך, בשימוש באמצעים צבאיים שאינם מתאימים כדי לטפל בה. עוד גורם משפיע הוא הדה־הומניזציה והדמוניזציה של הצד השני בסכסוך, כלומר הגדרת הפלסטינים כולם כחיות אדם שדינם למיתה או לגירוש. ההסבר השלישי הוא הרצון לרצות את הציבור. מעשי טרור מולידים תגובות מובנות של פחד, זעם ושנאה. במצב דברים כזה נוצרת תחרות בין מנהיגי הציבור מי ייתפס כנאמן מובהק יותר לביטחון ולהגנת העם ומי יציע את האמצעים החריפים והקיצוניים יותר.
שלושת הגורמים האלה, המצטרפים לטאטוא של הסוגיה המדינית מתחת לשולחן, הם מתכון לכישלון. ככל שהאמצעים הננקטים מסיביים יותר ופוגעים במי שאינם מעורבים בטרור, כך גדל ההישג של המפגעים, מוכחת יעילות הטרור ומתגברת המוטיבציה להצטרף אליו. זה בדיוק מה שמבקש הטרור לחלץ מן המדינה. כאשר המדינה פועלת באופן בלתי צודק או בלתי מידתי, מצטמצם הפער המוסרי בינה לבין הטרוריסטים, ונשחקת הלגיטימציה הבינלאומית וכך גם החוסן הפנימי ונוצר אפקט בומרנג שבו נפגעת יכולתנו לפעול בתבונה וביעילות נגד הטרור. למשל, מי שלא עצר במועד את ההתלהמות הישראלית סביב הר הבית, נאלץ בסופו של דבר לנהוג באופן המתפרש כוויתור, וכך מעניק פרס לטרור המצליח בכפיית מבוקשו.
תבנית זו גם יוצרת קרקע פורייה לשימוש באמצעים בלתי צודקים שיעילותם מוטלת בספק, כמו הריסת בתים שבצד ההרתעה שבה מעוררת מוטיבציה לטרור נוכח הפגיעה בבלתי מעורבים. ניתן להמשיך להתעלם מהמציאות של כיבוש, נישול ושלילת הזכויות שמצמיחה התנגדות אלימה. המחיר שאנו משלמים על המדיניות הזאת איננו רק טרור מתמשך אלא גם מחיר חברתי־מוסרי ארוך טווח. חברה שמנהיגותה גוזרת עליה לחיות לנצח על החרב אינה מסוגלת לשמור על קדושת החיים. כבר היום מסתובבים צעירים רבים בישראל הקוראים “לרצוח כל ערבי”, ולפני שנה הגענו לשפל המדרגה, במקרה הרצח של בני משפחת דוואבשה. אם כן, מהי דרגת השפל שאליה עלינו לרדת כחברה לפני שתחדור ההכרה שהדרך שבה אנו מונהגים מתוך השלמה משחיתה את צלמנו האנושי?
הכותב הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור (אמריטוס) בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית