1. מים או בנזין


בשבועות האחרונים מתרחשת מאחורי הקלעים של התיאטרון המדיני־ביטחוני־פוליטי שלנו התנגשות עוצמתית בין שתי תפיסות עולם מנוגדות. שני כוחות הפוכים נאבקים על הבכורה. הכוח הישן, המסורתי, הפרגמטי והלא מתלהם מול הכוח החדש, הריאקציוני, התוסס והשש אלי קרב. זהו סיפור מורכב ונפיץ, בעל היבטים פוליטיים, חברתיים וביטחוניים משמעותיים. הוא משקף את תהליך הרדיקליזציה שעובר על העולם, האזור, החברה הישראלית, ובעקבותיה גם על המפה הפוליטית. אפשר גם לראות בו השתקפות של ההתלהמות הכללית ששוטפת לתוכה את כולנו. יחסי הכוחות נוטים, עדיין, לטובת העולם הישן, אבל הכוחות החדשים רעננים, בועטים ומאיימים. הקרב הזה לא הוכרע.



הגישה המיושבת והאחראית מגולמת בצורה המדויקת ביותר על ידי שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. הוא זוכה לגיבוי מגומגם ולא יציב מראש הממשלה נתניהו. השר השלישי, המפתיע, שניצב כחומה בצורה עם שניהם, הוא יו"ר ש"ס אריה דרעי. מי שזוכר איך סייע דרעי ליצחק שמיר לנטרל את דהרתם של שר הביטחון משה ארנס, סגן הרמטכ"ל אהוד ברק ומפקד חיל האוויר אביהו בן־נון להפצצת עיראק במלחמת המפרץ הראשונה בניגוד להפצרה האמריקאית, לא מופתע. עברו 25 שנה, דרעי לא השתנה.



הטריומוויראט הזה של ביבי־בוגי־דרעי ניצב באותו צד של המתרס עם מערכת הביטחון ובמיוחד צה"ל. מן העבר השני חורצים לשון המורדים: שרי הקבינט של הבית היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד, השר גלעד ארדן ושרי קבינט נוספים מהליכוד כמו זאב אלקין, שקורצים לפעיליהם, שקורצים למתפקדיהם, שקורצים לשטח הליכודי הימני המתלהם שמבחינתו החיים פשוטים: צריך להיכנס בערבים בכל הכוח, ואז יהיה בסדר.



על המאבק הזה נרמז כאן בשבועות האחרונים. השבוע הוא יצא לאור, בעקבות תדרוך שקיבלו הכתבים הצבאיים מאלוף פיקוד המרכז רוני נומה. אלוף הפיקוד, הריבון בשטחים, דיבר בכנות ובדם לבו. בין השורות, אפשר היה לזהות את קווי המתאר של המחלוקת בין תפיסות העולם המנוגדות. אפשר היה גם להבין את הלחץ הכבד המופעל על צה"ל בידי גורמים פוליטיים, לחץ שבכירי הצבא ומערכת הביטחון הודפים כרגע בגופם. צה"ל מכנה את גל הטרור הנוכחי "התקוממות מוגבלת" ומבין שהתמודדות כוחנית עם צעירים מיואשים לא תביא פתרון. הצבא מאמין שצריך לפעול הפוך: להגדיל את מספר אישורי העבודה, לא להכביד יד על האוכלוסייה, להשתדל לא לצרף את הרוב המאסיבי של הציבור הפלסטיני למיעוט הקיצוני שהרים את נס המרד.



מי שזוכר את האינתיפאדה השנייה, יכול להבין שצה"ל מפיק היום את לקחיה. בשנת 2001 נחשפה בטור הזה לראשונה העובדה שצה"ל ירה באוקטובר 2000 יותר ממיליון קליעים כדי להדביר את האלימות שפרצה אחרי עלייתו של אריאל שרון להר הבית. מיליון הקליעים הללו פעלו פעולה הפוכה. הפלסטינים ניגפו מול הצבא המיומן, אז הסתערו לתוך ערינו ושכונותינו במסה של מתאבדים.



נדמה לי ששר הביטחון יעלון מכיר את הסיפור הזה הכי טוב, כי הוא היה סגן הרמטכ"ל כשהאינתיפאדה השנייה פרצה, קודם לכן הוא היה אלוף פיקוד המרכז, הוא הכין את צה"ל לאינתיפאדה. צה"ל מעולם לא היה מוכן כפי שהיה מוכן אז, בשנת 2000. החודשים הראשונים של האינתיפאדה הסתיימו בנוקאאוט ישראלי מהדהד. הבעיה הייתה, שבמקום שהפלסטינים יירגעו ויתקפלו, הם הקצינו והתחרפנו עוד יותר, עד שישראל נאלצה לכבוש בחזרה את הגדה ולנקות את הטרור מבית לבית. זה ארך שנים ועלה בהרבה מאוד הרוגים, לשני הצדדים.



עכשיו, בעיקר לאור העובדה שההתקוממות הנוכחית אינה עממית עדיין ולא סחפה את רוב רובו של הציבור הפלסטיני, הצבא מאמין שצריך לגלות זהירות, לטפל במצב ביד רגישה, לתגמל אזורים שקטים, לא לדחוף את האזרחים לזרועות הטרור, לשמור מכל משמר על שיתוף הפעולה הביטחוני עם מנגנוני הרשות, להחזיק נבוט גדול ביד אחת, וגזר גדול לא פחות בשנייה.



בצה"ל מתנגדים בתוקף לצעדים המוצעים על ידי האגף הימני של הדרג המדיני, כמו גירוש משפחות, מעצרים המוניים, הטלת סגרים וכתרים בסיטונות וענישה סביבתית. העמדה הזו של צה"ל באה בעקבות למידה שקדנית של האירועים הנוכחיים, מחקר מעמיק וניסיון שהצטבר בשטח. לקרר, לא להלהיט, אומרים בצה"ל. לשפוך מים קרים, לא בנזין. להיות רעים עם הרעים, וטובים עם הטובים. זו התורה כולה.



2. חבורת זבנג וגמרנו


גם בצד השני, לא פראיירים. המחנה הימני, בהובלתם של בנט, שקד, ארדן, אלקין ואחרים, לא בטוח שהתפיסה הביטחונית הצה"לית מספקת את הסחורה. יש להם על מה להתבסס.



ה"פיילוט" שעליו הם מדברים, הוא מה שקרה במזרח ירושלים. מכיוון שהעיר אינה נתונה לשליטת צה"ל, אלא לטיפול המשטרה, דווקא שם הופגנה יד חזקה וזרוע נטויה. זו הגישה שהוביל ארדן, בביצוע מדויק של ניצב בנצי סאו, שייכנס להיסטוריה כניצול הכמעט יחיד מתוך דור ניצבים שהתפוגג אל תוך משרדי מח"ש בתוך שנתיים. השרים האלה טוענים כי היד הקשה שהופגנה במזרח ירושלים, השיגה את מטרתה. עובדה, הר הבית נרגע, העיר בשלבי התקררות. המשטרה הלכה בכל הכוח, אומרים אנשי המחנה הזה, הצרה את צעדי האוכלוסייה, הקימה עשרות מחסומים, הפעילה ירי רוגרים, מעצרים בהיקפים עצומים, גבתה מחיר יקר ובמזומן, והשטח נרגע. זו, מבחינת המחנה הימני, הוכחה אמפירית. אפשר להוסיף לה את הוצאת התנועה האסלאמית (הצפונית) אל מחוץ לחוק, באירוע היסטורי שבו גברה הערכה מודיעינית של המשטרה על המלצת השב"כ, בהובלת גלעד ארדן. פסק הדין על המהלך הזה עוד לא ניתן. מוקדם מדי.



בצד השני, טוען מי שטוען שניכרים סימני חירפון באגף הימני של המנהיגות בישראל. שהקבינט איבד כל רסן. שיושבת שם חבורה של שרים צעירים, על סף האינפנטיליות, שמתנהגים באופן ילדותי ומחפשים את ה"זבנג וגמרנו". אין זבנג וגמרנו בסיפור הזה, אומרים מובילי הגישה הפרגמטית. זה משחק באש. יש מגבלות לכוח. אין שום סיבה ללכת לחומת מגן 2, אין את מי לתקוף בחומת מגן 2, כי תוצאות חומת מגן 1 עדיין בתוקף. צה"ל שולט בכל השטח ועושה מה שרוצה בכל קסבה בכל רגע נתון. טעות, משיבים המתנגדים, אם צה"ל יפעיל ביהודה ושומרון את אותו היקף של כניסה לכפרים, מעצרים, הגבלות תנועה ויד קשה שהופגנו במזרח ירושלים, התוצאות יגיעו. די למדיניות ההכלה והרפיסות. יש בעל בית על המגרש, והוא צריך להשתגע. גל הטרור הזה מתפתח מאבנים וזיקוקים לסכינים, ומשם לדריסות, ומשם לירי, ולך תדע לאיפה עוד. צריך לעצור אותו בכל הכוח עכשיו, לפני שיצמח ויגדל. לפעמים תגובה לא פרופורציונלית יכולה להביא תוצאה מיידית. כמו שריפה בבאר נפט. רק פיצוץ יכבה אותה.



המאבק הזה מכיל גם ויכוחי משנה בתוך מערכת הביטחון. למשל, גישת השב"כ מול גישת צה"ל. יורם כהן מול גדי איזנקוט. אגב, אין ביניהם יריבות אישית. להפך. יחסי העבודה טובים וההערכה המקצועית הדדית. אבל התפיסה מנוגדת לגמרי. השב"כ מתנגד אוטומטית, מסורתית, פבלובית, לכל ההמלצות על הקלות שמביא הצבא. את השב"כ מעניין שלא יהיה פיגוע מחר בבוקר, נקודה. אין להם תמונה כוללת, אין להם חזית רחבה. צה"ל מסתכל על המכלול, על החזית הרחבה, לא רק על מחר בבוקר, גם על מחרתיים, השבוע הבא, עוד שנתיים.



איזנקוט לא בורח מחתירה למגע, אבל הוא שואף למגע מדייק ויעיל. עוד כשהיה מפקד אוגדת איו"ש, צבר פז"מ של התקוטטות מול נציג השב"כ על אותן הקלות שצה"ל ביקש לתת לפלסטינים. כל דבר שהיה מעלה תא"ל איזנקוט, היה נציג השב"כ מיד פוסל. "אנחנו נגד", היה המענה הקולי האוטומטי. פעם, בנוכחות אלוף הפיקוד משה קפלינסקי, עשה איזנקוט, שאינו חף מהומור עצמי, ניסוי קטן. הוא אמר שהוא ממליץ לתת אישורי עבודה בישראל רק "לפועלים בני 75 ומעלה, בליווי הורים". מ', נציג השב"כ, לא חיכה לסוף המשפט, ואמר מיד "אנחנו מתנגדים". האסימון של קפלינסקי נפל. מאותו יום צידד קפלן יותר בעמדת האוגדונר שלו, מאשר בעמדת השב"כ.



הקרב הזה נמשך גם היום, כששירות הביטחון הכללי מנסה להצר את הצעדים ולמזער את ההקלות, וצה"ל, בגיבוי עוצמתי של מתאם הפעולות בשטחים האלוף יואב פולי מרדכי, משתדל להרחיב. היד על השיבר היא ידו של הדרג המדיני. כרגע, נתניהו, דרעי ויעלון עדיין נותנים את הטון לכיוון השפוי והמקל. פיגוע קשה אחד או שניים, וגם זה יעבור.



ועל כל זה, הגיע שלשום התדרוך של אלוף פיקוד המרכז, רוני נומה. הרשת החלה לרתוח. צייצני הימין פצחו במסע שיימינג אינטרנטי נגד היישות האנטישמית החדשה, צבא ההגנה לישראל. בצלאל סמוטריץ' רענן את הימ"חים. מתברר, חברים, שהקרן החדשה מממנת את תקציב הביטחון כבר שנים, שהסמול הבוגדני לא מת, כפי שהבטיחו לנו, אלא חי ובועט בצמרת צה"ל, אמ"ן, תיאום הפעולות בשטחים ועמדות מפתח נוספות. ואין פוצה פה ומצפצף. עכשיו ממתינים כולם, במתח, למוצא פיו של ח"כ אורן חזן. תארו לעצמכם שגם הוא יצטרף למלחמה הזו.



3. דוח שלח


נדמה לי שאין עיתוי מדויק מזה להשקת ספרו החדש של ח"כ עפר שלח: "האומץ לנצח. מדיניות ביטחון לישראל". נדמה לי שהספר הזה נדרש כאן יותר מאי פעם. שלח עוסק בנושא שנים ארוכות. הוא בקי, יסודי, ואינו איש מערכת. התפיסה שלו משוחררת מכבלים, מסורות, עכבות או אילוצים. הוא הקדיש את הספר לחמישה מחללי צוק איתן, ארבעה מהם חברי צוות של בנו, איתי, בחה"ן צנחנים.



שלח עצמו, שהיה קצין צנחנים, השאיר בדרום לבנון את עינו האחת ואת רוב תמימותו. מאז, הוא ה"איפכא מסתברא" האולטימטיבי של מערכת הביטחון. הוא משגשג מחוץ לקופסה וספרו הוא בעצם התחליף למה שהיה אמור להיות דוח בשרני וקטלני של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת על צוק איתן. דוח שלעולם לא יופיע, כי הבחירות טרפו את הקלפים והוועדה החליטה לנטוש את משמרתה החיונית.



"בצוק איתן התגשמו לי מול העיניים כל הדברים שכתבתי עליהם במהלך השנים", אומר שלח, "הרגשתי שאני חי בספר רע שכתבתי. הניהול האיום של הקבינט, קבלת ההחלטות הלא רלוונטיות, מכונת הביטחון שלנו, שעולה 60 מיליארד שקל בשנה וזוללת את השנים הכי יפות של הילדים שלנו, פשוט לא רלוונטית לאיומים הנוכחיים עלינו".



תן דוגמה, ביקשתי ממנו. "בוא נישאר עם צוק איתן", אמר, "חמש שנים צוק איתן נבנה מול עינינו. לא היה שם שום דבר מפתיע. ידענו על המנהרות, ידענו על ההתעצמות של חמאס, הייתה בחמש השנים האלה יציבות תקציבית, הגבול הצפוני היה שקט, לא הייתה אינתיפאדה, היו תנאי מעבדה מושלמים להתכונן, להתאמן, להכין תוכניות, פקודות, לייצר את השינוי במכונת הביטחון שלנו, כדי שנוכל להתמודד עם המציאות החדשה, אבל לא עשינו כלום. פשוט כלום. ולכן, הגענו לאן שהגענו. רמת הדיון הציבורי והממשלתי בסוגיה הזו, של תפיסת ביטחון לאומי, אפסית וירודה. תפיסת הביטחון של ישראל עוצבה על ידי בן גוריון ב־1953 ומאז אף אחד לא נגע בה. זה מדהים מה שהזקן עשה ב־53', הוא לקח חופש כמה חודשים והוציא מסמך מקיף ונדיר, עם תפיסת הפעלה, עם העיקרון של התראה, הרתעה והכרעה, עם דרישה לקיצוץ כואב בתקציב, שגרמה ליגאל ידין ללכת הביתה. הוא הביא את דיין, בגיל 38, לבנות צה"ל חדש.



"מאז ועד היום לא היה תהליך סדור של בניית תפיסת ביטחון לישראל, או לפחות עדכון התפיסה הקיימת. הכל קורה באלתור, בתנועה, בבהלה. אחרי יום כיפור נבהלים מגודל הצבא, אז מגדילים בפראות. אין שיח ציבורי, אין שיח פוליטי. מפלגות רצות לבחירות עם שלטי חוצות ומצע של סייעת שלישית ומחירי דיור, אבל על תפיסת הביטחון אף אחד לא מדבר. דווקא כאן, במדינה שחלק גדול מאזרחיה מכיר את הצבא מקרוב, אף אחד לא משתתף בדיון הנדרש להגדיר את המשימות של הצבא, את התוחלת שלו, את ההישג הנדרש, את הדרכים להשיגו. לכן כתבתי את הספר הזה. אני מניח כאן, כפוליטיקאי מכהן, בפני הציבור, הצעה למצע ביטחוני. תפיסת הפעלה מפורטת, לפי נקודות, שמכילה גם לא מעט מהפכות נדרשות לאור השינוי הדרמטי בזירות, באויבים, בתנאים".



שלח עוסק בכל הנושאים, לא משאיר אבן אחת לא הפוכה: "תפיסת הביטחון הכוללת", הוא אומר, "ממנה נגזרת תפיסת ההפעלה, ממנה אסטרטגיית הפעולה, משם גודל הצבא, השינויים הארגוניים, מודל הגיוס, מודל המילואים, מוסר הלחימה, השירות בשטחים, תפקיד הקבינט, שר הביטחון, שיתוף הצבא עם ארגוני הביטחון האחרים וכו'".



שלח התאכזב מהעובדה שוועדת החוץ והביטחון לא קיימה את שהבטיחה ולא הגישה לציבור דוח על צוק איתן. "אם הייתי יו"ר ועחו"ב", הוא מצהיר, "כל שנתיים היה צריך להתפרסם דוח כזה. מעין ספר לבן של הוועדה. שמחתי מאוד כשהרמטכ"ל פרסם את הנייר על אסטרטגיית צה"ל ושם אותו באינטרנט. הבעיה היחידה היא, שזה לא תפקיד הרמטכ"ל. זה תפקיד הדרג המדיני. בארה"ב תפיסת ההפעלה הביטחונית מכילה מאות מסמכים וכולם ברשת, חשופים לעין כל. אפשר גם לערוך אותם מחדש. כאן, אף אחד לא מדבר על זה".




חבר הכנסת עפר שלח. צילום: פלאש 90



מה בעצם הבעיה שלך עם המצב הנוכחי, שאלתי אותו. "הבעיה היא שיחסית למה שאנחנו משקיעים, מכונת הביטחון שבנינו לא רלוונטית. המטרה היא לא להחזיק את הצבא הכי טוב, אלא את הצבא הכי מתאים למשימות הנוכחיות. הדרג המדיני צריך להוביל את השינוי הזה. איזנקוט הוא רפורמטור אמיתי, לטעמי הרמטכ"ל הכי חשוב ב־20 השנה האחרונות, אבל זה לא תפקידו. המלחמות שלנו מתארכות במקום להתקצר, ובכל אחת אנחנו משיגים פחות מאשר בקודמתה.



"ראשי הממשלה שלנו, ע"ע אולמרט בלבנון השנייה וביבי בצוק איתן, מתהדרים בכך שאפשרו לצבא את כל הזמן הנדרש להשלמת המשימה. הם לא מבינים שהתפיסה הזו שייכת לעולם הישן. בעולם החדש זה הפוך. צריך הכי פחות זמן. זה לא אוקטובר 73', כשממול צבא מצרי וצבא סורי ענקיים וצריך זמן להפוך את הקערה. אנחנו ניצבים מול אויבים שאין עליהם הרתעה, שאין מהם התראה, המלחמות לא נפתחות עוד בהחלטה של סאדאת או אסד. המכניקה אחרת לגמרי. קונספט הזמן מתהפך. הוא עובד לרעתך, לא נגדך. 34 יום הלכנו מכות בלבנון עם ארגון קטן, עשור אחר כך הלכנו בעזה מכות 51 יום עם ארגון יותר קטן. בשני המקרים לא הכרענו. הגענו לצוק איתן עם שתי אופציות: ללכת מכות סתם, בלי הכרעה, או לכבוש את עזה. למה? זהו שבר פרדיגמטי ענק. כדי לנצח, צריך להבין את העולם החדש, את ההגדרות החדשות. להבין מי הוא האויב. לנסח מחדש את הגדרת הניצחון. בלבנון השנייה הפעולה הקרקעית מתעכבת שבועות כי הדרג המדיני חושש מתגובת הציבור. בצוק איתן אנחנו מסכימים ל־12 הפסקות אש, מאותה סיבה. אין לנו מושג מה עושים ואיך מנצחים. אנחנו לא מבינים שהעולם הוא רב־קוטבי, אויבים יכולים להיות גם חצי ידידים במקביל, ראה איראן וארה"ב, או אנחנו וחיזבאללה. יש אינטרסים משותפים לרוחב ואורך החזית, המצבים מורכבים בהרבה.



"ועל כל זה, אין דיון, ואין מחשבה, ואין כלום. מאלתרים וזורמים. הקבינט בקושי מתכנס, רק סביב אירוע ספציפי, ואף אחד לא מבין שצריך לבנות את המכונה מחדש ולעדכן את התפיסה. כיבוש שטח הפך מיתרון לחיסרון, הזמן התהפך, התמרון הקרקעי צריך לקרות, אבל מוקדם וקצר, וכו'. באמריקה בא דונלד רמספלד ב־2001 והפך את הצבא על פניו, ודווקא אצלנו, במדינת צבא העם, כלום. זה מדאיג".



שאלתי את שלח על פורום השביעייה/שמינייה המפורסם שפעל ב־2009 עד 2012 סביב הסוגיה האיראנית. דווקא שם, אמרתי לו, היה דיון יסודי, אינטנסיבי, ממש סמינר מקיף על הגרעין האיראני והאופציות השונות. "נכון", הוא מסכים, "אבל זה לא היה פורום אקזקוטיבי. לא הייתה לו משמעות. בסוף, הדיון שהתקיים שם לא שירת החלטה ולא הגיע לקבינט. לדעתי, זה היה בכוונת מכוון של נתניהו. הוא רוצה קבינט מוחלש, הוא רוצה קבינט שלא מסוגל להוביל או לקבוע כיוון, כי אין בו ידע, כי הוא רוצה להמשיך לנהל הכל במשולש בין ראש הממשלה, שר הביטחון והצבא. זה מספיק לו. לדעתי, זה לא מספיק לנו".



אז בשורה התחתונה, את מי אתה מאשים? "בעיקר את נתניהו וברק, שהיה שר הביטחון רוב השנים הללו. תשמע, הקבינט לא קיים דיון אחד, אחד, על המנהרות בעזה. זה לא ייאמן. אף אחד לא חשב על פתרונות. על תוכניות. לא אשכח איך חבר הקבינט השר אהרונוביץ ראה פעם בתקשורת שהשגריר דן שפירו קיבל סיור במנהרות, אבל הוא, כשר קבינט, לא ידע על מה מדובר. הרי ידענו שלחמאס יש אינטרס לתקוף אותנו בעומק השטח שלנו. וידענו על המנהרות, ועל המרגמות והשימוש בתלול מסלול. פיתחנו תפיסה מול זה? נאדה. ואחרי כל זה, כשתל אביב מופצצת 51 יום ונופלים 73 הרוגים, וצה"ל לא משיג שום דבר, ביבי עדיין קורא לעצמו 'מר ביטחון' ויש אנשים שקונים את זה. הגיע הזמן לעשות את זה אחרת. הגיע הזמן לשיח רציני. אנחנו משקיעים בביטחון הכי הרבה, אבל חושבים ודנים בביטחון הכי מעט".



4. בארץ השיימינג


ינון מגל התחיל את השבוע הזה כאחד הכוחות המבטיחים בפוליטיקה החדשה ובבית היהודי, הוא מסיים אותו כברווז מיוחם הצולע במהירות לתפוס מחסה מאימת השיימינג האינטרנטי. עכשיו הוא נתון לחסדי הבדיקה המשטרתית. בהנחה שיימצא במשטרה מישהו שלא נתון בעצמו לבדיקה משטרתית באשמת הטרדה מינית.



אין לי דעה סדורה בנושא. לא לגמרי ברור אם שתי התלונות נגדו מייצרות מסה קריטית הנדרשת לחיסולו הפוליטי של אדם, או שמדובר בהתנהגות בעייתית, אך כזו שלא חצתה, עדיין, את הגבול הפלילי. אין לי טענות מיוחדות לרחלי רוטנר ואור שוקרון. מגל הוא איש ציבור וככזה הוא צריך לעמוד לביקורת ציבורית גם אם לא מדובר בפלילים. המסקנה הבטוחה היחידה שלי כרגע היא שאם מגל היה מבקש את ידה של אחת מבנותי, הייתי מעיף אותו מהחדר (ובתי בטח הייתה מעיפה אותי אחר כך).



אבל יש גם סוג של טעם לוואי רע מהמהירות שבה עטים כאן על גופות, עוד בטרם התקררו. בלי לספור עד 10, בלי לנסות לברר את הקונטקסט, מה באמת קרה, האם מדובר במקרה חד־פעמי, או בדפוס סדרתי. כל הבירורים הללו זקוקים לזמן, אבל בעידן הדיגיטלי זמן היא מילת גנאי. למי יש זמן? הסטטוס באוויר, חייבים להגיב עליו כאן ועכשיו. אני לא מכיר את מגל, מעולם לא עבדתי איתו ולידו, אין לי איתו מערכת יחסים כלשהי, ודעותי רחוקות מדעתו. אני בסך הכל מציע להמתין רגע לפני מסע הלוויה.



ויש עוד משהו: מגל לקח אחריות. לא הכחיש, לא הכפיש, לא התחמק ולא התמרק. הוא הודה והתנצל. זה לא מובן מאליו. יכול להיות שהוא עשה שגיאה משפטית, אבל לצדה הוא עשה מעשה נכון ערכית. מגיע לו משפט ציבורי שפוי והוגן, לא משפט שדה.



5. כל אנשי רה"מ


במוצאי שבת שידרה אושרת קוטלר כתבת תחקיר אמיצה על השתלטותו של ראש הממשלה נתניהו על הדמוקרטיה הישראלית. סביב הכתבה התפרסמו גם כמה מאמרים פובליציסטיים. קוראי הטור הזה מכירים את התופעה הזו כבר שנים ארוכות. ההשתלטות של משפחת נתניהו על המדינה, משאביה, שומרי חומותיה והרגולטורים שלה, אינה חדשה. היא תוצאה של מחשבה, של תוכנית סדורה, של לקחים שהופקו מהקדנציה הראשונה.



בקרוב, כשיתברר אם נתניהו מאריך את הקדנציה של יורם כהן ראש השב"כ, אפשר יהיה גם לדעת אם תיאוריית הקונספירציה הקשורה למפכ"ל הנכנס (מתי הוא כבר ייכנס?) רוני אלשיך, מחזיקה מים. על פי התיאוריה הזו, נתניהו רמז לאלשיך שהוא יהיה ראש השב"כ הבא, אחרי קדנציה קצרה במשטרה. במצב כזה, הוא מייצר אצל אלשיך אינטרס ברור בהמשך כהונתו (של נתניהו), כדי שיקבל בעוד שנה וחצי־שנתיים את "הפרס הגדול" של ראשות השב"כ. כל זה, כמובן, כדי לנסות לנטרל את החקירה המתנהלת במעונות ראש הממשלה, שתופסת נפח, כיוון ותאוצה בשבועות האחרונים. החקירה הזו מתחילה ללחך את שולי גלימתה של הגברת מבלפור, ויש צורך בכיבוי מהיר.



אין צורך לחזור כאן על השיטתיות והדורסנות שבהן נפלו מצודות החוק והדמוקרטיה לידי הקיסרות המתהווה. הדוגמה הטרייה ביותר של השבוע היא מינויו של היחצן רמי סדן לחבר בדירקטוריון חדשות 10 (גילוי נאות, אני מופיע פעם בשבוע כפרשן בערוץ הזה). את תהילתו קנה סדן בניינטיז, כנושא כליה המקורי של הגברת. סוג של נתן אשל מוקדם, וקצת פחות מוצלח. עכשיו הוא יתמודד על תפקיד יו"ר הדירקטוריון של חברת חדשות חשובה. על ההשתלטות על "וואלה" כבר קראנו (מה שתואר בכתבה המצוינת של גידי וייץ הוא קצה הקרחון).



ההיצמדות הלא תיאמן של ראש ממשלה מכהן לתיק התקשורת, ההתעקשות שלו לבחוש בכל מינוי, לחלוש על כל תפקיד, בעיקר אלה שיכולים להשיק להישרדות השלטונית שלו, היא סכנה מיידית לדמוקרטיה שלנו. אבל הכלבים מתמעטים, ובקושי נובחים, והשיירה מתעצמת.



6. פני הדור, כפני החזן


עוד אירוע קומי מהשבוע החולף הוא העיכוב הנוסף בפרסום דוח מבקר המדינה על פרשת "ביביטורס" עליה השלום, אותה פרשה שהיועץ המשפטי סגר בזמנו "בגלל הזמן שחלף", ובגלל "עדת המפתח ששינתה את גרסתה". אגב, היא לא שינתה את גרסתה, והזמן חלף בכוונה, כי אף אחד לא רצה לעשות איתו שום דבר. עכשיו גם המבקר, שעבר אודישנים בבלפור לפני שנכנס לתפקידו, תורם את חלקו, ודוחה בפעם השלישית את הדוח. לא שצריך לצפות באופן מיוחד לדוח הזה, כי ממה שאני מבין העדים האמיתיים, אותם המשטרה לא חקרה, לא נחקרו גם על ידי מבקר המדינה.



אז מה הפלא שחוק השוויון בנטל מבוטל, החרדים מקבלים פטור עד 2023 וזה עובר כמעט מתחת לרדאר? מה הפלא שמתברר שאין למדינה 100 אלף שקל לאחזקת הגנים הבוטניים המקסימים שפזורים בה, אבל יש לה 1.2 מיליון לגינון במעונות ראש הממשלה (כולל המעון הפרטי)? מה הפלא שממשיכים להתעמר בבעלי המקצועות החופשיים והעצמאים, אבל במקביל מחזירים את הבטחת ההכנסה לאברכי הישיבות ואת קצבאות הילדים? מה הפלא שח"כ מיקי זוהר מהליכוד מעז להגיד, בקול, שצריך לדאוג להטבות מס ליישובים שהצביעו עבור הליכוד, ואף אחד לא מתרגש? הוא בעצם אומר שצריך לקנוס את אלה שלא הצביעו ליכוד. אל תדאגו, בסוף גם זה יקרה.



וכשאורן חזן, זנב התולע שהסתנן איכשהו לכנסת, מתגולל על חברת כנסת נכה לעיני כל, מופיע אחר כך ראש הממשלה ומודיע שהוא נזף "בחבר כנסת ממפלגתי", בלי לציין את השם המפורש. שלא יתעצבן, חלילה. פני הדור, כפני החזן המרקד לפניו.



בינתיים, אין ראש מוסד חדש, ראש המוסד המכהן לא יודע מה לעשות עם תוכניותיו ליום שאחרי, כי אין לו מושג מתי יהיה היום שאחרי. היועץ המשפטי וינשטיין עוד לא הודיע על סגירת תיקי הרפז השונים, אף על פי שזו ההחלטה שנפלה כבר מזמן בכל הדרגים. אותו יועץ, לא זומן כלל לדיוני ועדת האיתור לבחירת היועמ"ש הבא. הם זימנו כמעט את כל יועצי העבר, אבל את היועץ המכהן לא. למה? אולי בגלל דעתו הקטלנית של וינשטיין על מזכיר הממשלה מנדלבליט? הרי זה האיש שראש הממשלה חפץ ביקרו, אז למה לקלקל?



ואם כבר ביועמ"ש עסקינן, הרי שח"כ רויטל סוויד שיגרה השבוע לוועדת האיתור מכתב שבו היא דורשת למנות לתפקיד היועמ"ש הבא אישה. יש שתי נשים מוכשרות וראויות במסגרת המועמדים, אומרת סוויד (פרופ' סוזי נבות והשופטת הילה גרסטל), מעולם לא כיהנה כאן יועמ"ש אישה, הגיע הזמן שתכהן". מה הסיכויים שמישהו יקשיב לפנייה הזו?



7. תיקון פנסיוני


בשבוע שעבר כתבתי כאן בנושאי פנסיה. הפרתי את הכלל החשוב ביותר בעיתונות, לא לכתוב על נושאים שבהם אינך מבין. בעקבות זאת, קיבלתי פניות מכמה קוראים בקיאים, שתיקנו אותי. השינוי שהאוצר הכניס בתקציב, שלפיו המעביד יהיה חייב במס על ההפרשות לפנסיה של העובד מתקרה של שתיים וחצי משכורות, ולא ארבע משכורות כפי שהיה נהוג עד כה, לא ישליך על הפנסיה העתידית שלנו כפי שתואר כאן. ההשפעה תהיה כזו: המדינה תקדים את הכנסותיה ממיסוי. באשר לחוסך (אנחנו): הפרשת המעביד מעל התקרה תיחשב עבורו כהכנסה והוא ישלם יותר מס. הפנסיה ברוטו שלו בפרישה לא תשתנה. לשכירים שלהם תוכניות פנסיה ששווקו עד 95', הפנסיה נטו לא תשתנה. לשכירים שלהם תוכניות פנסיה ששווקו אחרי 95', הפנסיה נטו תגדל. החישוב הכולל מסובך ומשתנה ממקרה למקרה. הבנתם? גם אני לא.