ככל שעבר הזמן ידעתי שאין לי ברירה אלא להתאמץ ולמצוא לי תחביב. אז התאמצתי ופתאום נזכרתי שבאחד הטיולים שעשיתי לא מזמן עם הכלב בשכונה ראיתי על לוח המודעות מודעה על חוג פיסול בעיסת נייר במרכז הקהילתי. החלטתי לעשות משהו שאני לא נוהג לעשות - לצאת מהבית - וללכת לשם כדי לבדוק את האופציה שפיסול בעיסת נייר יהיה התחביב שלי. נכון שחלק מהסיבה לכך שהחלטתי ללכת לשם היא כי ידעתי שאולי זה ייתן לי חומרים שאוכל לכתוב עליהם בטור שלי (אין לכם מושג כמה זה קשה לכתוב טור אישי שבועי כשאתה לא ממש יוצא מהבית ותקוע כל היום בראש שלך), אולם לעתים הסיבה לכך שהגעת למקום כלשהו לא חשובה כמו עצם זה שפשוט הגעת.
***
זה הזכיר לי שאבי באמת היה אדם מאוד בודד ועצבני, נטול חברים, שהזניח את חיי הפנאי ובחר להתמקד בצורה טוטאלית בעבודה. כשהיית שואל אותו מה שלומו, הוא היה עונה לך ברשימה של מה שהוא עושה כעת מבחינה מקצועית, על איזה תסריט הוא עובד עכשיו, היכן הוא משחק. מעבר לזה לא היה לו הרבה בחייו, והוא גם לא רצה שיהיה. גם אני בדרכי הפכתי להיות כמוהו, אם אתם מנתקים ממני את העבודה, אתם מקבלים אדם די ריק. נראה לי שאני חייב לעשות עם זה משהו. מזל טוב, אבא.
התרעות פיקוד העורף