אך את הטור הנוכחי אני מבקשת ומתעקשת להקדיש לכל מי שמנסה בימים האחרונים להוציא מהקשרם את דבריה של כותבת הפוסט הראשון על מגל, העיתונאית רחלי רוטנר, או לחילופין להתעקש להוכיח כי גם היא אינה טלית שכולה תכלת. אולי היא לא, אבל אין זה רלוונטי כלל וכלל. רוטנר מזמן אינה האישיו בכל הפרשייה הזאת. מה שרבים אינם מבינים הוא שסיפור התפטרותו של מגל לא קשור כלל לפוסט של רוטנר. היא הייתה הקטליזטור שעודד נשים אחרות לאזור אומץ להתלונן. ינון מגל לא הלך הביתה אתמול בגלל רחלי רוטנר. היומרה בכתיבת ההתנצלות העקרה שבה לקח את תפקיד הקורבן והטיל עליה את האשמה, ואולי גם היהירות, היא זו ששלחה אותו הביתה. כולם מדברים על רוטנר, אך מה עם אור שוקרון, שהייתה אמיצה מספיק לפרסם גם היא סטטוס ציבורי בנושא?
בניגוד לרבים שפרסמו אתמול בבוקר הודעות התומכות במעשה האצילי של מגל, "שלקח אחריות" והתפטר, אני חושבת שלא הייתה לו ברירה אחרת. היום, מחר או מחרתיים? לפעמים עדיף לצאת מהדלת הקדמית מבחירה ולא להמתין שיבעטו בך החוצה דרך החלון. שלא תהיינה אי הבנות, זה היה הדבר הראוי והמכובד לעשותו, גם אם טרם הוכחה אשמתו. אלא שאי אפשר להתעלם שוב מאותם אשפי התקשורת בחסות מגל שהופכים את היוצרות או שמא את מגל לקדוש מעונה. בבית היהודי ובכלל תומכיו של בנט ברשתות החברתיות מקפידים לציין בכל תגובה או הודעה לעיתונות כי ההתפטרות "מוסרית", "אצילית" ומעשה "לא שכיח", ושוכחים היכן היה המוסר והיכן הייתה האצילות בזמן שנעשו אותם מעשים שגרמו לתגובה ה"לא שכיחה" הזאת.
התרעות פיקוד העורף