עשרים וארבע שנים חלפו מאז פטירתו של דוד בן־גוריון. מנהיג ומורה דרך שהיה לי כמגדלור. זכיתי לעבוד לצדו למעלה מ־20 שנה, וכל יום עבודה איתו היה בגדר חוויה היסטורית.

בעמדי השנה ליד קברו, נזכרתי לפתע שבכל שנות עבודתנו, שבהן בן־גוריון נחשב בעיני למנהיג שאין שני לו, הוא מעולם לא קרא את עצמו מנהיג. יום אחד הסתקרנתי ושאלתי מיהו בעיניו "מנהיג". חשתי שהוא הרגיש לא בנוח עם השאלה, הוא הרהר לרגע וענה בהיסוס "אם אתה מרגיש שאין לך את מי לשאול שאלה נוקבת, אתה אולי נהיה ל'מנהיג'". הוא לא התייחס לעצמו. נראה כי במציאות הנוכחית בישראל, השאלה "מיהו מנהיג" רלוונטית מאי פעם.

הייתי בן־גוריוניסט בטרם הכרתיו אישית. כשקראתי את דבריו ושמעתי את נאומיו, נגלתה אישיותו ובה מספר תכונות נדירות, כשבראשן העובדה כי ברגעים הקריטיים לטובתה של מדינתנו הוא לא פחד והוא לא מכר פחד. הוא לא פחד לראות את האמת ולומר אמת בלי לסובב את עיניו כדי לראות כמה תומכים יש לדבריו. "אינני יודע מה רוצה העם, אבל אני רוצה לדעת מה רצוי לעם", היה אומר.




שמעון פרס בטקס האזכרה לבן גוריון. צילום: קובי גדעון, לע"מ
 
הוא היה חריף, הוא ידע להיות פולמסן, אבל יחד עם זאת לא הייתה בלבו טיפת ציניות. היה בו תום לב, בלי להיות תמים. את התום העמוק ראיתי ביחסו למורשת היהודית ובאמונתו כי "כל אדם נולד בצלם אלוקים", כפי שמורה תורת משה, ובקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" לפי חזון הנביאים. בן־גוריון דבק בערכים היהודיים, שלפיהם בשונה מיתר העמים שחיו בסביבתו, העם היהודי יעדיף תמיד את הקוד המוסרי לפני רצון כזה או אחר להיות עשיר, חזק או שולט.


ללא אלילים, ללא עובדי אלילים, ללא מתנשאים, ללא מדכאים. בן־גוריון האמין ועשה למען מימוש החזון המוסרי שלפיו כל בני האדם נולדו שווים - כלומר, כל אדם זכאי לשוויון מרגע לידתו ונשאר אדם חופשי לאורך כל דרכו.

יחד עם אמונתו הלוהטת בקול המוסרי, בן־גוריון בורך בכישרונות ארציים בלתי רגילים ובראשם אומץ לב, פיזי ורוחני. הוא ידע כי מנהיגות אמיצת לב מחייבת לקבל החלטות, גם אם הוא בודד מול רוב העם. ואכן הוא קיבל החלטה נועזת במצב של כמעט בדידות: ההחלטה על הקמתה של מדינת ישראל על חלק מארץ ישראל.

***

הייתי לצדו מ־1947, שנה לפני החלטת האו"ם על הקמתן של שתי מדינות, ערבית ויהודית. ראיתי עד כמה היה מזועזע כששב מהביקור במחנות ההשמדה בתום המלחמה, בהיותו חרד לגורלם של הניצולים ששערי מדינות העולם היו סגורים בפניהם, כולל שעריה של ארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. הוא ידע כי רק הקמת מדינה יהודית לאלתר תפתח לעם היהודי שער פתוח ומקלט בטוח.

הוא עמד כמעט לבדו מול עמו. רוב העם התקשה לתמוך בהחלטה זו מפני שהיא מחלקת את הארץ, אך בן־גוריון לא התחמק מהאמת ואמר כי "מוטב מדינה יהודית על חלק מארץ ישראל, מאשר כל ארץ ישראל ללא מדינה יהודית כלל". בבסיס שיקוליו עמד הצורך בהקמת מדינה יהודית ודמוקרטית גם במחיר של חלוקת הארץ. בן־גוריון חזה מראש שהערבים לא יקבלו את ההחלטה, ובהיותם רבים וחזקים מישראל בחיתוליה, מן הסתם ינסו לחסלה בכוח הזרוע. הוא העריך כי יתקפו את היישוב היהודי הקטן שעמד באותה העת ללא רובים, ללא מטוסי קרב וללא אוניות מלחמה.


בן גוריון ופרס. צילום: משה מילנר, לע"מ

יתר על כן, צפה כי אם העם יהודי בגולה, גם הוא ישלול את החלטת האו"ם שכן זו החלטה כואבת מאין כמוה, ההחלטה תבוטל למעשה. הוא עמד כמעט לבדו והחשש היה רב. לא היו לנו ידידים שיספקו לנו נשק, כי גם המדינות שהצביעו עבור ההחלטה - ובהן ארצות הברית, צרפת ואנגליה - הכריזו על אמברגו של אספקת נשק על המזרח התיכון כולו. החלטה קשה זו היוותה אמברגו למעשה על ישראל, שכן ליישוב הערבי הייתה אספקת נשק מהרוסים.

בן־גוריון חרד לגורל העם היהודי ובו בעת חש בבדידותו בהחלטתו לקבל את החלטת האו"ם. הפשרה הטריטוריאלית היא קשה, אך אם יתפספס היעד - הקמת מדינה יהודית לאלתר - זו עשויה להיות שגיאה היסטורית שלא ניתנת לתיקון. ואכן הוא החליט. החלטה אמיצה כל כך שהיום נראית לנו כמעט מובנית מאליה.

***

מיד לאחר הקמת המדינה המשיך, באומץ לב ובנחישותו הבלתי מתפשרת, למימוש כוח ההרתעה וההתרעה של ישראל. הוא ידע כי לצד החזון לבנות מדינת מופת, עליו לבסס את עוצמתה הביטחונית של ישראל. מיד כשנכנסתי לעבודה אמר לי בקיצור "נשק, מכל מקום, בכל דרך ומיד. בלי זה לא נוכל לממש את הלגיטימציה הבינלאומית להקמת מדינה יהודית". ובהזדמנות אחרת אמר לי: "מנהיג צריך להחליט: או שלום ולשאת במחירו, או מלחמה ולשאת בסיכונה".
יחד עם זאת, הוא ידע כי כוח בנוי גם על שיתוף פעולה בינלאומי וידידות עם מדינות אחרות, ואסור לנו להישאר "עם לבדו". ואכן, בנינו ידידות מיוחדת, תחילה עם צרפת שהובילה לפריצת דרך ביכולת ההרתעה של מדינת ישראל, ואחר כך עם ידידתנו הגדולה ארצות הברית.

כיום עלינו לחשוב כיצד ניתן לחנך את הדור הצעיר על ערכיו של בן־גוריון. מה אומרת מנהיגות בנוסח בן־גוריון? עלינו לחנך את הדור הצעיר לפעול לפי הערכים המוסריים של עמנו ולפי הצורך הממלכתי, שכן פופוליזם הוא אשליה מסוכנת.

על מנהיג להיות חלוץ לפני המחנה, בעל חזון ברור, להעדיף את הטווח הארוך ולא להשתכר מהגובה. מנהיג ללא חזון הוא רודף שררה, והשררה משתקת. העם אינו זקוק למנהלי משברים, אלא לפורצי דרך.

בראייה היסטורית עלינו לזכור ולהזכיר כי פורץ הדרך האמיתי שהוביל להקמתה של המדינה היהודית, בן־גוריון, ראה תמיד לנגד עיניו את השילוב בין שמירה על הביטחון של אזרחי מדינת ישראל והושטת יד לשלום לשכנינו. גם היום, ללא הושטת יד לשלום והגעה להסדר היסטורי המבוסס על שתי מדינות לשני העמים, ישראלי ופלסטיני, ייגזר עלינו לחיות כמדינה דו־לאומית, ללא רוב יהודי ולא אופי יהודי.

אין לי ספק כי גם היום בן־גוריון היה מקבל את אותן ההכרעות, הקשות והאמיצות, למענה של מדינת ישראל ולמען קיומה כמדינת מופת, מדינה יהודית ודמוקרטית. רק כך נוכל להוביל את הילדים שלנו לעתיד בטוח, ולהבטיח את היותנו עם שקטן בשטחו, אך גדול ביכולת האנושית שלו.