סוף שבוע עם האשה המדהימה שדואגת שמאות ילדים לא יחיו ברחובות

השבוע צוין בעולם יום הילד הבינלאומי. כאן זה עבר בדממה יחסית, אולי כי באינתיפאדה רוצחים גם ילדים, אבל ממשלת הכלומה ומאומה שלנו עדיין קוראת לרצח 23 אזרחים שלנו "גל טרור", שמתישהו יעבור. או לא.

אישה אחת בישראל מקיימת שגרה של אינתיפאדה מצד רשויות הרווחה בארץ כבר 31 שנה. קוראים לה מריומה בן יוסף, אבל כ־40 אלף בני נוער קוראים לה בשלושת העשורים האחרונים "אמא". היא הצילה ממוות יותר ילדים מד"ר יאנוש קורצ'אק. בניגוד אליו היא לא רופאה (היא עובדת לפי פרמטרים של אינטואיציה נדירה) היא לא נספתה בגטו, והיא עדיין ממשיכה את מפעל חייה - שאנטי במדבר (כפר נוער בדרום) ובית השאנטי בתל אביב.

לפי כל קנה מידה בעולם, היא סיפור הצלחה מדהים. בישראל יש מדי שנה 14 אלף קטינים שמוגדרים "נוער בורח, חסר קורת גג". מדובר בקטינים שחווים אלימות ותקיפות מיניות בביתם ו/או מהסביבה הקרובה אליהם. מריומה היא הכתובת שלהם, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. היא מקבלת את כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. אין לה ועדות קבלה, היא רק דורשת שלא יעברו על חוקי המעונות: הפרדה טריטוריאלית בין בנים לבנות, אין שימוש בסמים ובאלכוהול (הם עוברים בדיקות פתע, עד גיל 21, על אף שהחוק מתיר שימוש באלכוהול מגיל 18. עלות כל בדיקה היא כ־40 שקל, סכום שגדול על המדינה לממן אותו. אולי שהמדינה תארגן הלוואה מתקציב השמירה על שטחים פתוחים של ח"כ סמוטריץ' בסך שני מיליון שקל. שאנטי במדבר הוא בשטח פתוח, זה עונה על הקריטריון?).

ברור שאלימות מכל סוג אסורה בתכלית האיסור, והילדים של מריומה חייבים להשתתף בפעילות צוות ההדרכה. הם מחויבים לנקות את הבית ארבע פעמים ביום. היא אינה כופה עליהם לשוב ללימודים, על אף שהמטרה היא להחזירם ללימודים, או לחלופין ללמוד מקצוע. אין אצלה גם מגבלת גיל. היא הכתובת והבית גם לצעירים בגילי צבא. אחרי זה היא דואגת להם למלגות, כי מריומה לא זונחת. בשאנטי במדבר גר זוג שגדל בבית השאנטי, שניהם עובדים במקום, והבן שלהם קורא למריומה ולבעלה מיכאל "סבא וסבתא".

היו לה גם כישלונות באבחנה, והרבה צער כאשר קטינים חזרו לסמים ו/או לזנות, והיא לא הייתה יכולה להושיע, אבל היא זוכרת כל אחד ואחת, ואומרת בפשטות שאף אחד אינו מושלם, גם לא היא.

אז מדוע הרשויות לא מתלהבות ממפעל חייה? כי היא לא פועלת לפי התקנונים שהמציאו הפקידונים. הם למשל דורשים ועדות קבלה. "לדרוש זה יופי", היא אומרת, "אבל מה נעשה עם הילד או הילדה שבהרבה מקרים הם בני 14?". אז ברשויות אומרים לה שיחכו בסבלנות ברחובות. סוגיה נוספת היא הגיל. רשויות הרווחה לא מוכנות שבבתים ישהו קטינים עם בגירים מעל גיל 18. אבל מה נעשה עם הנערים שהתגייסו לצה"ל? הרשויות טוענות שלצה"ל יש כלים לטפל בהם. אולי זה נכון, אבל אותם חיילים צריכים את התמיכה של מריומה ומיכאל בכל הטופסולוגיה שנהוגה בצבא.

בסופ"ש שביליתי בשאנטי במדבר שמעתי דייר שמספר שסבתו ואמו שיקרו לקצינת הת"ש שבאה לביקור בית. הן אמרו שהם משפחה מאושרת, ושהילד מדמיין. אולי, רק שהוא מדמיין כבר חמש שנים אצל מריומה, הן אפילו לא באו לבקר. אז מיום ראשון שעבר מיכאל בן יוסף מטפל בהשגת אישורים של חייל בודד לצעיר הזה, שאינו יכול להתמודד לבדו עם המערכת.

סוגיה נוספת, אבל החשובה מכולן, היא האגו של כל הפקידים הבכירים ברשויות הרווחה. על דיירי אגם הדרעק חבל לדבר, הם אפילו לא מגיעים לבתים. שום חבר בכנסת ה־20 לא הטריח את עצמו להגיע לבית השאנטי. זה לא מעניין אותם, הרי החבר'ה לא יכולים להצביע; הם עוד לא בגיל של התפקדות למרכז הליכוד; הם לא גרים באיו"ש, אז הבית היהודי לא מספיק יהודי בשבילם; יותר מדי דיירים ברחו ממשפחות שמהוות את תומכי ש"ס ואגודת ישראל, בגלל בעיות התעללות אלה ואחרות.

חובה לראות בעיניים את בית השאנטי, כדי להבין את המשמעות של מפעל חיים. הילדים פשוט מאושרים, אבל אינם יודעים שמריומה ומיכאל והעמותה שמפעילה את שני הבתים, עסוקים בכל יום ויום בחיפוש אחר תורמים. תקציב הפעלת בית השאנטי בת"א ושאנטי במדבר הוא כ־13 מיליון שקל, המדינה משתתפת ב־25% מהמימון. עלות הטיפול בילד היא כ־90 אלף שקל בשנה. אחרי כל התרומות הקבועות של פילנתרופים מקהילת הממון בישראל (כמו רעיה שטראוס, משפחת חשין ומשפחת לבנת, שתרמו מיליונים) עדיין יש בור תקציבי של כ־1.7 מיליון דולר בשנה. אז מריומה רצה בכל העולם כדי להביא כסף, כי אין מצב שהילדים יידעו מחסור כלשהו.

התרומות לבית השאנטי ושאנטי במדבר מתבצעות בכמה דרכים. שפים מהצמרת הקולינרית בישראל יורדים לשבוע לשאנטי במדבר, ומבשלים לילדים; יענקל'ה שחר תרם מגרש ספורט מדהים שבגלל השיטפונות האחרונים ניזוק וחייבים לבצע בו תיקונים. יש מספיק מיליונרים בספורט שלנו, שרק צריכים לרצות לממן אותם. זה לא כסף גדול, אבל זה יהיה סיוע ענק.

אז איך התחיל הסיפור הזה? מריומה נולדה בבוסטון, חוותה ילדות קשה ומטלטלת בין ארה"ב לישראל, עם התבגרות קשה הרבה יותר. אמה, מורה בהכשרתה, לא הייתה לצדה כדי לקבל תיקונים. היא הפכה לילדת רחוב קלאסית, שידעה לשמור על עצמה. היא מצאה את הסמים הקלים עם חבורות רחוב. בגיל 17 וחצי חוותה אונס נוראי, אבל לא טיפלה בהשלכות של האירוע, עד שבגרה והייתה לאם.

לימים הכירה גבר שמבוגר ממנה ב־20 שנה, והתגוררה עמו בדרום ת"א. המשיכה שלה לרחוב ולנוער עזוב יצרה את הקשר עם ילדי כיכר דיזנגוף עוד הרבה לפני המזרקה של יעקב אגם. הילדים הגיעו אליה כדי לאכול בימי שישי. מחמישה, זה הגיע ל-15, ובהמשך הגיעו עשרות מכל הארץ. הקשר שלה עם בן זוגה התפרק, אחרי שבן הזוג הואשם בעבירות מין. היא התפרקה לגמרי, אבל כבר הייתה מטופלת בשלוש בנותיה, ובילדי רחוב שהייתה עבורם המפלט האחרון. היא שכרה מבנה נטוש בנווה צדק, שיפצה אותו בעצמה עם עזרה של חברים קרובים. בכל יום שישי הייתה עולה לשוק, מלקטת עגבניות שהושלכו מדוכני הירקות, קצת רגליים של עופות, כדי להכין סיר אוכל ענק שיספק את כולם. אף אחד לא נשאר רעב, על אף שמריומה חייתה על הבטחת הכנסה באותה תקופה. הרשויות לא הפסיקו להציק לה, והיא החליטה למסד את בית השאנטי, ולכן הקימה עמותה.

אני יושב מולה בחצר ביתה בשאנטי במדבר. היא עיצבה את כל הכפר המדהים הזה, שמשתרע על שטח של 540 דונם, אחרי שהשתמשה בשירותיו של ארכיטקט שתכנן את המקום. הבחירה באתר הזה הייתה סוג של התגלות שחוותה כאשר ביקרה באזור ניצנה. "אל תעשה לי סלט עם הרשויות", היא מבקשת. "איני כועסת על אף אחד, זה עניין של הבדלי השקפות בטיפול בילדים. אני לא עובדת סוציאלית, אין לי שום תורה מאחורי, הכל עניין של ניסיון וידע נרכש, תוך כדי תנועה ואינטואיציה טובה, של ילדת רחוב גם בארה"ב וגם בישראל. היום אני מתמקדת אך ורק בטיפול בילדים. יש לי את בעלי מיכאל שמתרוצץ בין הרשויות ועוד אנשים טובים ששמחים לסייע".

המקום נוצץ ומבריק מניקיון. אני מתבייש לעשן בשטח, כי איני יודע מה לעשות עם הבדל. בעיר אני זורק על הרצפה בלי לחשוב אפילו. לקרוא למקום שלהם בית זו הגזמה פרועה. במבנה הזה מתגוררים גם אנשי הצוות, מריומה ומיכאל הוסיפו פשוט מנהרה בתוכו, שמאפשרת להם חדר שינה ואמבטיה. "שלא יבואו אנשים למקום ויחשבו שאנחנו מתעשרים כאן. אין לנו כלום, אבל אנחנו מאושרים. אחרי שנים רבות שעבדנו וחיינו את הנושא בהתנדבות, העמותה ארגנה לנו שכר, וזה די והותר".

שאלתי אותה על ריצוף החרסינות המדהים שמופיע באתרים שונים בכפר. "תרומה ממקסיקו, ממפעל שמייצר אותן. לא תאמין, אבל כל השטח העצום הזה מרוצף ב־25 אלף דולר, לא ויתרתי על שום חתיכה, גם בגודל של שני סנטימטר. לכל חתיכה מצאתי מקום".

גם באבנים שהיו במקום בעת שהכשירו את התשתית נעשה שימוש הולם. הן משמשות כקירות, בצורתן הטבעית. הכפר כולו אקולוגי, כולל העצים והמדשאות, הכל ממוחזר. כמעט בכל פינה יש מפל מים, או בריכה קטנה עם דגים מדהימים ביופיים. "מניסיוני, מים מרגיעים את הילדים. עכשיו אני מתכננת להגדיל כאן את אחת הבריכות, להכניס דגים וללמד את הילדים לדוג. דיג יעשה להם טוב".

במקום יש חוות סוסים מצוחצחת בניקיונה. הילדים מטפלים בסוסים ונהנים משיעורי רכיבה טיפולית. החווה מספקת שירותי רכיבה כולל טיפולית גם ליישובי האזור, וההכנסות מסייעות בתקציב. מישהו ארגן להם קרווילות, מהסוג שסיפקו לפני עשר שנים למפוני גוש קטיף. מריומה עיצבה את הקרווילות האלה למבנים יפים וצבעוניים. הילדים גרים במבנה המרכזי, חמישה ילדים בחדר. המיטות בנויות מאבן, אבל לכל ילד יש ארגז המצעים משלו לחורף ולקיץ, וכמובן חלק מארון הקיר המשותף. יש חדר טלוויזיה ומשחקים, כיתת מוזיקה כולל תופים, חדרי מחשבים, בקיצור - כל מה שיש בבית.

ולילדים האלו זה בית. בשאנטי במדבר גרים מאה ילדים, שמריומה וצוותה מפנים אותם לשם אחרי שהגיעו לבית השאנטי בתל אביב. "החלום שלי הוא להקים עוד בית שאנטי בצפון, שלפי תנועת הילדים משם, אני כבר בטוחה שזה הכרחי, וכמובן בית בירושלים. ניר ברקת, ראש העירייה, כבר היה כאן והוא מוכן לשתף פעולה, אחרי שראה איך זה עובד. אנחנו כבר בשלב של חיפוש מבנה מתאים".

הקטע המדהים הוא שעל אף הצלחת הבתים, רשויות הרווחה לא מזדרזות לשלוח ילדים, גם כאשר יש מקומות פנויים. והשאלה היא מדוע, אבל אני לא בקטע של הסתערות על הרשויות, אלא להבין כיצד אפשר לסייע. כל מה שצריך זה ביקור אחד של שר הרווחה, חיים כץ. אם הוא ישקיע רק 20% מהאנרגיה שהשקיע כיו"ר ועד עובדי התעשייה האווירית, כל תחום רווחת הילדים שמוגדרים כ"נוער בורח, חסר קורת גג", יזכה לדחיפה עצומה. עד היום זה לא קרה, אבל כולם אופטימיים שהיום יגיע.

מיכאל הוא סיפור בפני עצמו. הוא צעיר ממריומה בחמש שנים. היה קצין טכני בחיל האוויר, עסק בהמשך בתחום הכושר הגופני, טייל בעולם, חזר לארץ והגיע כמתנדב לבית השאנטי. כמו כולם הוא נשבה בקסם העניין, ורק אחרי שנה של עבודה במקום, נוצר קשר רומנטי בינו לבינה.

"כאשר היא הביאה אותי למדבר התחלתי לבכות. היא דיברה על התוכניות ומה שיהיה כאן, ואני רק ראיתי חול ואבנים ובירוקרטיה. אבל אתה רואה את המקום פחות מחמש שנים אחרי, אני אפילו לא מאמין". שאלתי אותו על מטע הזיתים שגדל באחת מפאות הכפר. מתברר שזו שותפות עם יזם פרטי, ההכנסות מתחלקות בשותפות עם הכפר. הראש אצלו לא מפסיק לעבוד כדי לייצר מוקדי הכנסה. בתכנון יש גם הקמת אורחן במדבר, אין לי ספק שזה יהיה סיפור הצלחה.

אחרי הסיור והתה, הגיעה שעת ארוחת הערב. זה קרה אחרי שהאוטובוס עם ילדי בית השאנטי בתל אביב הגיע למקום. כך זה קורה, הם באים לכאן, והילדים יוצאים לסופ"ש בתל אביב. בשמונה התכנסנו. כל ילד התבקש לסכם את השבוע, ולמה הוא מצפה מהשבוע הבא. ופתאום נחשפים לסיפורים של צוערים בקורס קצינים ושל קצינות, שרק לפני שלוש־ארבע שנים היו זרוקים ברחובות ללא הווה, בטח ללא עתיד, עם סמים וכל המשתמע מכך. ולצדם ילדים למשפחות של עולים, שאפילו לא השלימו את הליך הגיור שלהם. כן, יש את מיכאל שירוץ בשבילם בכל המוסדות הרבניים כדי לסיים כבר את התהליך. ויש גם ילדים ערבים, שהבית הזה הוא המפלט האחרון שלהם.

שעתיים ישבתי ושמעתי את הסיפורים, וכאשר הגיע תורי לדבר, הציפו דמעות את עיני. באמת שראיתי הרבה בחיים שלי, כולל לימודים בפנימייה, אבל כאן זה דבר אחר. מי נותן להם דמי כיס, מיכאל? "אנחנו דואגים להם לכל, כולל סיגריות. כאשר הם מגיעים לגיל הוצאת רישיון נהיגה, אנחנו מארגנים להם עבודה, כדי שישיגו את הכסף. זה שילד עוזב כאן בגיל 21, זה לא אומר שהקשר ניתק. הם גדלים וזוכרים את הבית שלהם, הם זוכרים אותנו ונותנים כל מה שביכולתם לאחרים שמגיעים".

צעדנו בשדרת "ובחרת בחיים", עם התאורה הצבעונית המרשימה שעושה את המדבר למקום קסום יותר. כל ילד שמגיע למקום צועד בשדרה הזו, מתוך התחייבות לבחור בחיים, לא לוותר, לשכוח מה היה ככל שאפשר. תגיד מיכאל, למעשה ויתרת על הורות ביולוגית, קשה לך עם זה? "ממש לא. כולם כאן ילדים שלי. אף אחד לא הכריח אותי, אני בחרתי, כפי שהילדים בוחרים בחיים".

לפני שעזבתי, שאלתי את מריומה מה יהיה כאן, אחרי שאת תיאספי, שכבר לא תהיי כאן. "הרבה שואלים אותי את השאלה הזו. בשביל זה יש את העמותה. אני הרי לא יודעת מה יהיה מחר, אף אחד לא יודע. אבל אני שקטה, כי מה שהקמנו כאן ועוד נקים, יהיה הרבה אחרי. כי עם כל האמונה באדם שיש בי, אני יודעת שתמיד יהיו ילדים זרוקים ברחוב. ושלא תהיה לך טעות, לא כולם מרקע סוציו־אקונומי נמוך. התעללות בילדים חוצה רקע ומגדרים".

נסעתי הביתה וחשבתי מה אמר וודי אלן על המוות. "אני יודע שזה יגיע, אני רק לא רוצה להיות שם שזה קורה". אז וודי ישאיר מאחוריו מפעל חיים של קולנוע. מריומה כבר קיבלה את כל הפרסים האפשריים, כולל עיטור בית הנשיא. היא לא מבקשת הוקרה, היא רק רוצה הכרה כספית מרשויות הרווחה במדינה, שתאפשר לה לדאוג לילדים שלה.

זו בקשה גדולה מדי? לפי מה שקורה כרגע, כנראה שכן וחבל.