על שריד נהגו לומר כי הוא לא בא לפוליטיקה כדי לחפש אהבה או חברים, הוא לא התחנף ולא ביקש לשאת חן, פיו ולבו היו שווים. "את שמי קניתי לי בתפקידי השונים, כמי שנחוש ללכת נגד הרוח כשהיא רעה, ולשחות נגד הזרם כשהוא עכור, ומוכן לשלם את מחיר נחישותו", העיד פעם על עצמו וכשאמרו עליו שהוא מתנשא אמר שזה נכון...
אל ועדת החוץ והביטחון היה מגיע תמיד עם פתק מוכן ומייד כשהדלתות היו נסגרות היו דובריו הנאמנים מדווחים לעיתונאים בחוץ כה אמר שריד.
עכשיו כשהלך לעולמו מסתבר שלרבים יש את יוסי שריד שלהם. ותיקי הכתבים הפרלמנטריים, ואנוכי ביניהם, זכינו לעשרות אם לא מאות שעות של יוסי שריד במזנון הח"כים, מרביתן כשסיגריה אחר סיגריה נעוצה בפיו.
יוסי שריד לא היה רק איש נרגן ורואה שחורות לתפארת. הוא ניחן בחוש הומור אדיר והיה גורם לנו להתגלגל מצחוק גם מסיפורי ההיפוכונדריה שלו. שריד היה איש רעים להתרועע וגם שש אלי ריב ומדון איכותי כמו בהתקוטטות הידועה בינו לבין אהוד יתום, שאת מינויו לקצין הכנסת ביקש לטפרד על רקע חלקו בחיסול המחבלים בקו 300.
לאחרונה פגשתי בו בבית הקפה הפתוח של פסטיבל עכו. שריד נמנה על חבר השופטים בתחרות התיאטרון. שעה קלה במחיצתו היתה בעיני ההצגה הטובה בעיר כשהוא מספר על הא ועל דא ושולח חיצים חדים מתער, כמו בימיו הטובים. כששולמית אלוני הלכה לעולמה בקשתי מיוסי שריד לומר כמה דברים לזכרה. היום, לאחר שהלך לעולמו, עברתי שוב על הטקסט ואמרתי לעצמי שדברי ההספד של שריד על אלוני נשמעים היום כמו הספד שלו על עצמו: "שולמית אלוני הייתה אשה נדירה וחד פעמית. אין לה כפילים ואין לה עותקים ואני לא בטוח אפילו שיש לה יורשים. היא הייתה לא רק יחידה בדורה אלא יחידה בדורות רבים...רבים שנאו אותה ורבים אהבו אותה, אבל איש לא נשאר אדיש כלפיה". שריד לא יכול היה להספיד את עצמו טוב יותר.
ויש לי גם מזכרת קטנה ממנו. ספר שיריו שנקרא בפשטות "שירים" בו כתב לי הקדשה קטנה: "לאריק. אני מאמין שגם 'הקול הפרלמנטרי' הזה יעניין אותך".
הבוקר עלעלתי שוב בין דפיו של הספר "שירים" והנה אחד מהם "האם אני האחרון":
להקה של עורבים מתכנסת מעל ראשי
והכל סביבי נעשה פתאום מאוד אישי וחרישי.
האם הם יודעים עלי משהו שאינני יודע עדין
האם אני האחרון לראות את מה שגלוי לעין?
התרעות פיקוד העורף