כל אימת שתהליך מדיני בין ישראל לגורם ערבי מגיע למבוי סתום, בא מישהו ומציע שאמריקה תניח על השולחן מתווה להסדר. הפעם זה גלעד שר, משפטן מוערך ואיש רב ניסיון מדיני, שפעל לצד ראש הממשלה אהוד ברק וגם אחר כך. הוא אינו שמאלן הזוי ואינו נמנה עם מי שסבורים שכל מה שנחוץ כדי להגיע לשלום הוא להוריד את ישראל על הברכיים, אך בשל כך מתעוררות תמיהות לגבי ההנמקות שלו.
במאמרו שפורסם ב"מעריב המגזין" ב־26.11.2015 טוען שר שהאמריקאים אינם צריכים "לבקש את הסכמתם של שני הצדדים למתווה הזה". גם אם נתעלם מהביטול העצמי שבאמירה הזאת ומההתנכרות לערכים של עצמאות והגדרה עצמית - דווקא האמריקאים מבינים שלא ניתן להכתיב מתכונים להסדר שאינם מקובלים על הצדדים, כפי שהתחוור בעבר. שר מזכיר את ועידת מדריד שכינס הנשיא בוש האב ב־1991, אך דווקא זו נמנעה מלהעלות הצעות אמריקאיות להסדר וגם לא פתחה "את הדרך לשיחות בלתי רשמיות בין ישראל לאש"ף" - אלא, כפי שמזכיר המדינה ג'יימס בייקר התוודה באוזני, "השיחות הבלתי רשמיות" האלה הכשילו כל סיכוי להתקדם במסלול של מדריד. גם הסכם אוסלו הושג ללא מעורבות אמריקאית, כפי שהיה גם לגבי המגעים בין ישראל למצרים שסללו את הדרך להסכם השלום, ואפילו להסכם השלום עם ירדן קדם שלום דה פקטו, ללא מעורבות אמריקאית. אומנם לארצות הברית היה תפקיד משמעותי בקידום המהלכים, אך לא בהגשת מתווה בראשית הדרך.
שר סותר את עצמו כשהוא מזכיר, כאילו כדי לאשר את התזה שלו, את מפת הדרכים ומכתב הנשיא ב־2004 של ג'ורג' וו. בוש לאריק שרון שהכיר בשינויי הגבול המתחייבים ממצב הביטחון ומהתמורות הדמוגרפיות, אך הנ"ל, כמו גם ועידת אנאפוליס, לא הביאו לפריצת דרך נוכח הסרבנות הפלסטינית. עוד קדמה לכך יוזמת קלינטון, ששימשה בסיס לוועידת קמפ דיוויד השנייה שבה שר מילא תפקיד מרכזי, ושבה התברר גם לקלינטון שאין בצד הפלסטיני פרטנר. גם אישים בממשל אובמה התחילו להבין את המציאות, דהיינו שהפלסטינים אינם מוכנים להסכם שלום ומעדיפים יוזמות בינלאומיות מגובות באלימות מהשטח.
אך כמו עורך דין מיומן, שר יכול לייצג שתי עמדות - גם כשהאחת סותרת את האחרת. כך ב"מבט על" (מאמר אלקטרוני של המכון למחקרי ביטחון לאומי) מ־23.11.2015, שכתב בשיתוף עם אבנר הלוי, הוא מסביר מדוע "כשמסתבר שלא ניתן להגיע בקרוב להסכם עם הפלסטינים, על ישראל לנקוט מהלך חד־צדדי" - ומההן משתמע הלאו, כלומר ששר עצמו אינו מאמין ש"המפתח הוא אצל אובמה" ובמתווה מיובא מבחוץ, וכי לכן מסקנתו שעל ישראל יהיה לפעול חד־צדדית. גם נוכח הניסיון מההינתקות מעזה שלא הביאה לישראל יתרון במישור הבינלאומי או הפלסטיני והחמירה את מצבם הביטחוני של יישובי הדרום, אין לפסול צעדים חד־צדדיים, ובלבד שהדבר יקדם אינטרס ישראלי. אפשר לטעון שרבים מהמהלכים המוצלחים של ישראל והתנועה הציונית לפניה היו "חד־צדדיים" במהותם.
שר ושותפו שותפים לעמדתו של נתניהו שכל הסדר חייב "להבטיח את הביטחון האישי של אזרחי ישראל", ובהקשר זה מציינים שעל ישראל להמשיך בנוכחותה הצבאית ביהודה ושומרון ולאורך הגבולות החיצוניים של ישראל. אולם "צעדים חד־צדדיים" הם כותרת, וחשוב לבדוק מהם הדברים שכתובים מתחתיה. מהלך חד־צדדי אינו בהכרח, או רק, שם נרדף לנסיגות משטחים, אלא שזה צעד שצריך לקפל בתוכו מכלול של שינויים בפונקציות ממשליות ומנהליות, צעדים ביטחוניים וכלכליים וכן הבנות מקומיות ובינלאומיות, לפחות עם ארצות הברית, ואולי גם עם חלק מהעולם הערבי. אך שר ושותפו מעדיפים להוכיח מחדש את אמיתות האמרה ש"השטן הוא בפרטים" כשהם קובעים מראש מסמרות לגבי "פינוי 100 אלף מתנחלים" והעברת האחריות הביטחונית לפלסטינים באזורי B ו־C. בכך הם אינם מקלים על מי שעשוי להחליט בעתיד על מהלך מדיני בעל מאפיינים חד־צדדיים.
הכותב הוא דיפלומט וחבר כנסת לשעבר, כיהן בעבר פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית