אתמול היה יומו הראשון של חג החנוכה. איני יכול, ודווקא בימים אלו, שלא לחזור ולספר על חוויה שעברתי בזמנו בהיותי בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. זה היה בחנוכה. כל החניכים התכנסו באולם ההרצאות על מנת לשמוע הרצאה מאת מי שהיה הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן.
בחוץ גשם סוחף, והרב גורן פותח בשאלה: "מי מכם יודע מדוע חג החנוכה הוא החג הארוך ביותר בחגי ישראל? הוא ארוך יותר אפילו מחג הפסח, חג החירות של עם ישראל. למה?" – דממה באולם. הרב גורן חוזר על השאלה. "בגלל כד השמן שהספיק לשמונה ימים", השיב אחד מהחניכים.
מלמולי הסכמה נשמעו באולם. הרב גורן נראה משועשע. "נו באמת, אתם מאמינים לשטויות האלו", הוא הגיב, ועיניו תרו אחר ידיים נוספות. התמלאתי כולי סקרנות: מה הפרשנות של הרב גורן? וצריך להבין, הרב שלמה גורן, מי שהיה 23 שנים הרב הצבאי הראשי ועמד להתמנות לרב הראשי בישראל, היה אחד מ"הענקים" של המדינה בתחומו. והרב גורן פתח בהרצאה שלא אשכח אותה ושמלווה אותי מזה שנים רבות. תמציתה הייתה זאת: חמישה בנים היו לו למתתיהו: יהודה, אלעזר, שמעון, יונתן ויוחנן. כולם נלחמו במלחמות החשמונאים. כולם נפלו. חלקם נהרגו בקרב, חלקם נרצחו כתוצאה ממעשי בגידה.
האחד נפל, והאחר בא. איש מהם לא שאל: "אז מה יהיה?", "עד מתי נצטרך להילחם?". והם לא רק נלחמו, כידוע לכם חניכי פו"מ, אלא גם ידעו היטב את אמנות המדינאות והדיפלומטיה. לרגע אחד, גם בזמנים הקשים ביותר, כשנדמה כי אבדה תקווה, הם לא התייאשו והמשיכו להיאבק. ואל תשכחו אילו איומים חמורים נחתו עליהם מכל עבר, ובראשם איומי מעצמת־על (אומנם בירידה) של אותה תקופה. ולכן, על מנת להנציח לדורות את אורך הרוח של בני מתתיהו, את הסבלנות שלהם, את הנחישות שלהם, את הנכונות התמידית שלהם, כל הזמן, להמשיך במאבק – החליטו חכמי הסנהדרין לסמל זאת בכך שקבעו כי חג החנוכה יהיה הארוך בחגי ישראל. הרב סיים, טיפות גשם עזות הלמו בגג הפח, ואני שקעתי בהרהורים, מנסה לרדת לעומק הדברים. לא ידענו אז כי לא יעברו הרבה שנים ועם ישראל ייקלע בהפתעה למלחמת יום הכיפורים, ופרשנותו של הרב גורן תהיה כל כך רלוונטית.
זה מביא אותי לרלוונטיות של ימינו, לדקירות הסכין ולניסיונות הדריסה ולשאלה "מתי זה ייפסק?". אין לי כמובן תשובה. אני יודע רק זאת: מה שמתרחש עכשיו (והדגש הוא על עכשיו!) אינו נעים כמובן, ויש בו קורבנות, וכל קורבן הוא עולם בפני עצמו, אבל הוא אינו מגיע לקרסוליים של מצבי הטרור ואיומי הטרור שעברנו בעשורים האחרונים, שלא לדבר על המלחמות. דומני שמצויים בקרבנו כאלו, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, חסרי סבלנות, המפחידים את עצמם ואת האחרים, ובדברי ההפרזה שלהם יוצרים מציאות מדומה. אתם רוצים המחשה קטנטנה? בתחנת רדיו מרכזית שואלת המראיינת את המרואיין מירושלים: "איך אתה מסתדר כאשר הטרור משתולל ברחובות העיר?". מה היא תשאל אותו כאשר אוטובוסים באמת יתפוצצו ברחוב, בכל מקום בארץ, כפי שהיה בעיצומו של "התהליך המדיני" אחרי הסכם אוסלו?