עוד רגע תגיע המשאית, תעמיס את כל הארגזים ותעביר אותנו לבית אחר. נשמע כמו פעולה פשוטה ובנאלית, כמעט כמו להכין סלט: בסך הכל לארוז את כל החיים שלך בכמה ארגזים, להכניס אותם לכלי רכב גדול ולשנות את המציאות כפי שהכרת אותה עד היום. בקטנה. הו, הנה מגיעה עם המשאית גם חרדת השינויים שכבר כמה שבועות הולכת ומתפשטת בכל נים בגוף שלי, מאיימת להתפרץ ולהשאיר את דרור לבד עם גידול הילדים לתקופה הקרובה, כי החצי השני שלו פשוט יתפרק.



לא מזמן גיליתי את הסיבה המדעית לסחרחורת והבחילה שתוקפות מבוגרים במתקני שעשועים, גם כאלה שיכלו להסתובב בלופים כילדים - משהו באיברי השמיעה ושיווי המשקל שלנו באוזן מסתדר סופית באזור גיל העשרה ומאז רכבות הרים והחבֵרות שלהן עושות לנו רע מאוד. ככה גם לגבי שינויים, לפחות אצלי. איך יסתגלו הילדים לגנים החדשים ומה יהיה עם הפקקים בבוקר? מה נעשה עם המרחק מההורים ומי ידאג לנו לאוכל טעים כשנעמי השכנה מסרבת לעזוב איתנו? איפה נשים את הספרייה, ואיך השגרה החדשה תיראה?



אני סובלת. כל כך רציתי לעבור, כל כך רציתי לחיות במקום שיש בו חיי קהילה וחצר ומרחב מחיה לילדים שירוצו יחפים כמו תרנגולי חופש, ואז הקור של תחילת השבוע הגיע, ופתאום לא הבנתי למה הבאתי על עצמי מהלך שמחייב אותי לעשות סדר בארונות ובצעצועים. מה חשבתי? זו השנה החמישית ללימודי הרפואה, ועדיין לא גיליתי למה אנחנו הולכים ומתקשחים בכל מה שקשור לשינויים, אבל אני מבטיחה לא לשקוט עד שאבין את המנגנון.



לא לשדר את החששות לילדים, זה הכי חשוב! להחביא את שקית הנייר שעוזרת לנשום, להרחיב את החיוך שייראה קצת יותר אמיתי וקצת פחות מלחיץ ולהפסיק לשאול אותם אם הם בסדר. שלא ירגישו שאת בפאניקה, הם הרי מריחים דם. אם הם רק ידעו, הם יעשו לך סצינות בכל יום בכניסה לגן ומפה לשם תיאלצי לעזוב את העבודה והלימודים ולמצוא אתרים באינטרנט שמסבירים לך על חינוך ביתי. חייבת לשמור על קור רוח. חייבת לשדר עסקים כרגיל. אורי כבר מתחיל לשדר סימני הבנה שהוא יתרחק משניר ומהראל ומעומר וזה לא מוצא חן בעיניו בכלל. בכלל! משמחה גדולה ותקווה לעתיד טוב יותר אני פתאום עוברת למחשבות על כך שעדיף להשאיר את הילד במקום שבו הוא נמצא ולא לשרוט אותו עם שינויים גדולים מדי. אולי בכלל אני אסיע אותו לחולון בכל בוקר לגן ואחר כך לבית הספר? תשתלטי על עצמך! הכל יהיה בסדר.



כשהם מבולגנים ברחבי הבית נראה שיש לנו פחות חפצים ממה שיש באמת. פתאום 60 ארגזים לא מספיקים כדי לארוז את החיים שלך. עברנו לכאן עם משאית שכורה וארבעה חברים שהיו מספיק צעירים ומספיק חסרי מעש בשישי כדי לנדב את הגב שלהם למשימה. חמש שנים אחר כך אנחנו כבולים לחברת הובלה שמאיימת שבלי מנוף זה לא ילך. שוב, הילדים אשמים. הייתם מצפים שמעבר יוביל לסינון תכולת הבית, אבל אני מוכנה להישבע שהשארנו את הארגזים צמודים מדי כי קמנו הבוקר והם רבים יותר. גם הסיכוי שנמצא משהו הצטמצם משמעותית כשהשארנו את הילדים עם טושים בחדר שמרכז את רוב האריזות. שבועיים מעניינים הולכים להיות לנו.



ההורים שלי גרים באותו הבית כבר 40 שנה. כמו הזוגיות שלהם, כמו העבודות שלהם, כמו החיים שלהם ושל הדור כולו - הכל יציב ואיתן. הכוחות הכלכליים והקפריזות דוחפים את הדורות הצעירים יותר לחפש את עצמם במקומות שונים. מכירה מישהו שכבר עבר 17 דירות והיד עוד נטויה. הייתי מעדיפה לגור בארגז מאשר לארוז עוד פעם. צרות של עשירים, אני יודעת, אבל הארגז הספציפי שנח מולי באמת נראה נעים, יכול להיות שזה בגלל שלא ישנתי כבר די הרבה זמן.



חולון הייתה טובה אלינו. אני יודעת שלא הייתי סבלנית אליה מאוד כשרק עברנו לכאן, אבל היא חייבת להבין - לעקור תל אביבית לפרברים זה מכה שקשה להתאושש ממנה. ובכל זאת, האנשים והגינות הציבוריות והחיים עצמם הפכו את המקום הזה לבית אמיתי עבורי בתוך תקופה מאוד קצרה. בשיחות פרטיות, אנשים תמיד הופתעו לגלות את הבחירה הזו שעשינו לפני חמש שנים, וככל שהזמן עבר הבנתי את הפליאה הזו פחות ופחות. זו עיר אמיתית, בלי העמדות פנים, בלי רגשי נחיתות למרות מה שהתל אביבים חושבים, בלי חשיבות עצמית מנופחת ובלי מניירות.



בינתיים נולדו ילדים, הדירה הלכה וקטנה והצורך בשינוי אווירה לכיוון הכפר ניקר לנו את הראש לאט ובביטחון. אלוהים יודע אם נעמוד בזה כלכלית, רגשית ופקקית, אבל אנחנו חייבים לנסות. אי אפשר לקוות שמשהו יקרה כל כך הרבה זמן וכשההזדמנות מגיעה לא לקפוץ עליה. אז נאסוף את הארגזים, את עצמנו, את החרדות, הציפיות והתקוות וניסע למושב. אנשים גרים שם כבר שנים, אבל מבחינתי זה עדיין כמו מאדים, עד שזה יהיה לי בית.


שלום חולון, תודה ולהתראות.