זו היתה טעות גדולה. ענקית. מישהו שאל אותי אם בא לי לבוא איתו למערת המלח הארוכה בעולם והשבתי "כן, למה לא?". אחר כך הוא גם הסביר שבשביל להיכנס למערה צריך לרדת לאורך קיר של 50 מטרים בחבלים, ואני עדיין לא הבנתי את העניין ואמרתי "בכיף, למה לא?".
 
ואז כשהייתי תלוי בגובה 50 מטרים, כשכל מה שמחזיק אותי זה חבל, הבנתי שיש בעיה מסוימת עם מערכת קבלת ההחלטות שלי. הבעיה העיקרית היא שהמערכת עצמה מבוססת על מה שאפשר לכנות "שום דבר". בעצם אין שום מערכת, היא פשוט לא קיימת. לו היתה קיימת מערכת כזו, ודאי לא הייתי מוצא את עצמי על מצוק בגובה 50 מטרים כשכל הקיום שלי תלוי בחוזקו של חבל.
 
זה היה סיוט אמיתי, כי בשביל לרדת ולהגיע לקרקעית הייתי צריך להשתמש בשרירים. ושרירים, יש לציין, זה לא הצד החזק שלי. בעצם, זה הרבה יותר מעניין של צד, אני פשוט לא מאמין בשרירים, ואני חושד שהשרירים גם לא מאמינים בי.
 

אם זה לא ברור עדיין, מה שנאמר לי בדרך אגב כ"צריך לרדת בחבלים" התברר לי מהר מאוד כסנפלינג. הבעיה היא שיש טיפוסים שלא מתאימים לסנפלינג, ואני אחד מאותם טיפוסים. אני מתאים לכל מיני דברים - הייתי נער מים די מוצלח בשני סרטי קולנוע, אני שחקן שש־בש לא רע ואפילו הגעתי לא מזמן למקום השני בטורניר אזורי, אני גם יודע איך לפרוץ מנעול תוך פחות מחמש דקות - אבל לסנפלינג אני לא מתאים.
 
זה לא רק זה, בשנים האחרונות אני עובר תהליך התרחבות משמעותי שבמסגרתו משקלי נוסק. העובדה הזו רק הוסיפה לחרדה הכללית, שכן בעצם היא גרמה לי להבין שאני האדם הכי שמן שמשתמש בחבל הזה היום. שני האנשים האחרים שבאו איתי שקלו הרבה פחות ממני. כלומר, אם מישהו מאתגר את החבל זה אני.
 
אגב, הסיבה לנסיקת המשקל היא בעיקר העובדה שאני אוכל בלילות. זה הרגל מגונה. אשתי מסבירה לי שחילוף החומרים בלילה אטי פי שניים, ובכל זאת אני לא יכול להפסיק. מדי לילה אני מגיע למיטה מלווה במאכלים שונים. לעתים זה נעשה ממש מגעיל. אני יכול להכין מלאווח ולבוא עם זה למיטה. 
ומתברר שיש לזה מחיר כבד בספורט אתגרי. "אני חייב להפסיק לאכול בלילות", צעקתי לדניאל חברי שחיכה לי למטה, בקרקעית המצוק. "מה?", הוא צעק בחזרה, "לא הבנתי מה אמרת". "עזוב, לא חשוב", צעקתי ולקחתי את כל משקלי אחורה תוך שאני עוצם עיניים.
 
סנפלינג זה עניין של ביטחון, אתה צריך לבטוח בחבל שמחזיק אותך. אני מסוגל לסמוך על חבל, כבר סמכתי על דברים יותר מפוקפקים בחיי. הקטע הוא שזה לא יהיה הוגן אם אמצא את מותי בתנועת אקסטרים. זה פשוט לא מתאים לקונספט שבמסגרתו התנהלו חיי. השתמשתי בסמים קשים במשך שנים רבות, מצאתי את עצמי פעמיים בחדר מיון בגלל זה, ביקרתי פעמיים בעיראק, פעם אחת בקטאר ופעם אחת בקוריאה הצפונית ושרדתי את כל הביקורים האלה - כך שזה יהיה קצת עלוב אם בדוח הפטירה שלי יהיה רשום "תאונת סנפלינג". אדם כמוני ראוי למוות יותר יוקרתי מסתם נפילה מקיר באזור ים המלח.
 
לכן, כשהגעתי בסופו של דבר לקרקעית, האושר שחוויתי היה כפול. לא רק שלא מתי אלא שלא מתי בצורה עלובה שלא קשורה לסגנון חיי.

 
***

מעט עובדות שיש לציין: המערה המדוברת היא באזור ים המלח. אסור לי להסגיר את מיקומה המדויק כדי למנוע מההמון להגיע אליה. כרגע היא בגדר סוד בקרב חוקרי מערות. אורכה שישה קילומטרים. עד לא מזמן היא היתה מערת המלח הארוכה בעולם. ואז באו האיראנים והכריזו שהם מצאו איזו מערת מלח ארוכה יותר בשטחם.
 
אבל יש בעייתיות רבה בשיטה שבה האיראנים מדדו את אורך המערה. כך אומר בן דודי בועז לנגפורד שהביא אותי לכאן. בן דודי הוא חוקר מערות מנוסה ואף קבע שיא ישראלי כשהגיע לבטן המערה העמוקה בעולם (בגאורגיה). לקח לו שבוע וחצי כדי להגיע לקרקעית שלה ועוד שבוע וחצי לצאת ממנה. סך הכל הוא בילה שלושה שבועות רצופים במערה הזו. כל אחד והעיסוקים שלו. אני לא שופט. טוב נו, האמת היא שאני שופט וזה נראה לי די מטופש. כלומר, זה היה נראה לי מטופש עד שנכנסנו למערה עצמה וראיתי את נטיפי המלח המרהיבים, שחלקם הגיעו לאורך של עשרה מטרים, זולגים מתקרת המערה ואמרתי לבועז ש"עכשיו אני מבין למה אתה כל כך מתלהב ממערות. זה באמת מדהים".
 
במשך שלוש שעות שוטטנו וזחלנו במערה ועברנו בין מאות נטיפי מלח שנצצו בחושך באלגנטיות מרהיבה. האמת היא שהיה מהנה בצורה בלתי רגילה. ההנאה היתה כל כך גדולה שאפילו לא חשבתי לרגע להוציא את הטלפון ולהתעסק בו. לאחרונה אני מודד את עוצמת ההנאה שלי מחוויה זו או אחרת דרך מספר הפעמים שבהן אני ניגש לפלאפון ומתעסק בו. במהלך צליחת המערה לא נגעתי בפלאפון פעם אחת במשך שלוש שעות. 
 
האמת היא שגם לו הייתי רוצה, לא ממש הייתי יכול לעשות יותר מדי במכשיר, כי קליטה לא היתה. גם כשיצאתי מהמערה אל אור היום לא מיד התנפלתי בבהלה על הסלולרי כמו שעושים אחרי טיסה. רק אחרי עשר דקות מהיציאה שלפתי את המכשיר וביררתי מי חיפש אותי. על הצג היתה הודעה: "ליאור דיין, ביטוח לאומי מודיע - כדי שזכויותיך לא ייפגעו, נא להתקשר בעניין חובך לטלפון 03-6250427".
 
"כן, יש לך חוב", אמר לי הפקיד שענה לי במוקד של ביטוח לאומי, "21 אלף שקל. עדיף שתשלם את זה לפני סוף השנה".
 
"מי זה היה בטלפון?", שאל אותי דניאל חברי שראה את המתח שהצטבר על פני בעקבות השיחה. "זה היה בקשר לספורט אתגרי אחר, תשלום לביטוח לאומי", השבתי.
 
"טוב, עזוב את זה רגע", אמר דניאל, הצביע על הפינג'אן עם הקפה שרתח, ושאל "כמה סוכר?".
 
"בלי סוכר, אני מנסה לרדת במשקל, אני חייב להפסיק לאכול בלילה".
 
"מה הקשר? עכשיו יום".
 
"נכון, יאללה, אחד סוכר".