השביתה לא אמורה הייתה לפרוץ שכן שני הצדדים למו"מ - שר האוצר משה כחלון ויושב ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן - אינם אישים מחרחרי ריב ומדון. השניים לא מעוניינים בשביתה.
אלא שעד אתמול החזיק כל אחד מהשניים את קלפי המיקוח קרוב לחזה. מי שעקב אחר התפתחות המשבר בימים האחרונים שם לב שהשניים לא ירדו נמוך להשמצות אישיות. כחלון נזהר בכבודו של ניסנקורן וכך גם האחרון. הכבוד ההדדי הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק כדי למנוע את האצת המשבר. המחלוקות שנותרו על הפרק לא היו עקרוניות מתחילת המו"מ, אלא כאלה הניתנות לגישור.
הן באוצר והן בהסתדרות הסכימו שלעובדי הסקטור הציבורי מגיעה תוספת שכר, אך השאלה היא מה גובהה. ההסתדרות דרשה 11 מיליארד שקל. האוצר דרש להסתפק ב־7.5 מיליארד שקל. לאוצר יש כיס עמוק. תקציב המדינה יכול לספוג תוספת שכר (כולל מענק חד־פעמי של 3,500 שקלים), שאמורה ממילא להתפרס עד סוף 2018.
שני הצדדים גם הסכימו לכך שהתוספות תהיינה דיפרנציאליות. כלומר, בעלי השכר הנמוך יקבלו תוספת יחסית גבוהה יותר מבעלי השכר הגבוה. השאלה שבמחלוקת הייתה אם האוצר או ההסתדרות הם שיקבעו את מתכונת חלוקת התוספות.
החשדנות של ההסתדרות לא הייתה מקרית. לפני ארבע שנים, כשנחתמו הסכמי שכר עם העובדים הסוציאליים, מתכונת החלוקה גררה חילוקי דעות קשים בארגון העובדים הסוציאליים. ניסנקורן רצה להימנע הפעם מעימות עם הוועדים הגדולים.
פער אחרון, שגם הוא ניתן לגישור, נגע לדרישת האוצר לקבלת גמישות ניהולית בנוגע לשינויים בסקטור הציבורי. על דברים כאלה לא הולכים לשביתה.
יעילותו של נשק השביתה מוגבלת. לאחר יום־יומיים הוא מאבד ממילא את האפקטיביות והכעס מופנה לא כלפי האוצר, אלא כלפי ההסתדרות. למרות זאת, ניסנקורן טען את נשק השביתה לצורכי מיקוח בניסיון להראות שכוונותיו היו רציניות. העובדה כי לא פרצה שביתה היא הישג לא מבוטל הן של ההסתדרות והן של האוצר, שיזכה לשקט תעשייתי לארבע השנים הקרובות.
התרעות פיקוד העורף