הנה סיפור (או אם תרצו, חידה בלוגיקה) על שלושה אנשים שראו את עצמם מועמדים למשרת נשיא המדינה: סילבן שלום, בנימין בן אליעזר ומשה קצב. אחד מהם הצליח, השניים האחרים רק כמעט. התברר באיחור שלשלושתם היה שק שרצים בארון, או בכספת, או בשירותים (נציין כאן למען הסדר המשפטי ששלום לא נאשם או הורשע. עדיין).
ובכל זאת, הם ראו את עצמם כמועמדים ראויים לגמרי למשרה הכבודה במדינה. תפקיד שהוא אך ורק, וכל כולו, סמל של ישראליות מכובדת.
זה קרה לקיסרים ברומא, זה קרה למלכי צרפת שלפני המהפכה, זה קרה לצארים ברוסיה. זה קרה לאהוד אולמרט וזה קורה גם למשפחת נתניהו. ואם יש איזו תקווה קלושה בסיפורם של כל הנזכרים כאן, הרי היא בסיכוי הקלוש שנבחרי ציבור ישאלו את עצמם כאן ועכשיו, ממש עם קריאת שורות אלה, כל אחד בינו לבין עצמו, האם גם אני מסוג המנותקים שסידרו לעצמם את הראש או שאני בדרך להיות כזה? אם כן, כדאי לעצור וללכת לפסיכולוג, כי הרי סופו של דיסוננס קוגניטיבי תמיד להתגלות. וגם לעלות במחיר יקר. לכולם.
התרעות פיקוד העורף