האמת המתעתעת

היה רגע אחד בכל הסאגה המשפטית-אנושית-פוליטית-לאומית של פסיקת העליון בעניין נאשמי פרשת הולילנד ואהוד אולמרט, שחשף את העובדה שראש הממשלה לשעבר לא נגמל מהצורך באהדת הקהל. 

בניגוד לעצת עורכי דינו אולמרט רצה לדבר, וספג על כך ביקורת חריפה. הוא הודה לכל אלה שפוגשים אותו ברחוב ומעודדים אותו, מאחלים לו שייצא זכאי ורוצים בטובתו. הוא רצה להראות להם שהוא אסיר תודה לפני שיהיה אסיר בכלא. הוא ידע שזה נגמר, שאין תקומה, שהוא סיים רע, אבל עדיין רצה להיות אהוד.

אבל הוא לא. אולמרט העיד על עצמו שהיה ראש ממשלה לא פופולרי, וגם עכשיו הוא לא אהוד. אבל הוא גם לא שנוא. למרות ההתנשאות, היהירות והחיוך הבוטח מדי בעצמו, הוא עדיין מעורר משהו. אולי געגועי פנטום לימים שלפני בנימין נתניהו, אולי רצון לדמיין אפשרות לא ריאלית כזאת. ואולי הוא עורר את התקווה הקלושה שלפיה הוא באמת לא עשה שום דבר. אנשים קיוו זאת למען עצמם ולמען האופן שבו הם תופסים את המדינה - לא פחות ואף יותר מכפי שקיוו זאת כלפיו.

אחרי המשפט הגיעה ההתנצחות הצפויה בין רודפי אולמרט, בעיקר בין כתבי הימין שלא יסלחו לו על כך שהוכיח שראש ממשלה מהליכוד מבצע את תוכנית השמאל להפרדה  לבין המגוננים עליו, שלא יסלחו לו לעולם על שאפשר לנתניהו להפוך לשליט הבלעדי ללא עוררין, ועדיין ינסו למצוא את הלקונה שתאפשר את חזרתו למשחק. אבל בסוף נשארנו עם תחושת החמצה הדדית.  

אולמרט הורשע וילך לכלא, למגינת לבם של אוהדיו. מצד שני, הוא ירצה שנה וחצי מאסר ולא שש שנים, והפסיקה החד־משמעית המתלהמת והבוטה של השופט דוד רוזן קוצצה בגרזן. 

להחמצה ההדדית נוספה תחושת חמיצות בדבר הנזילות והארעיות של שלטון החוק. רובנו מתהדרים בכך שישראל היא מדינת חוק. אנחנו רוצים להאמין שהאמת תצא לאור ושיש שופטים בירושלים שבוחנים עובדות וחורצים דין בשכל וביושר. אבל האמת מתעתעת והחוק נזיל כמו שאר מרכיבי חיינו. כמו הביטחון ותחושת הביטחון, כמו תחושת המיעוט הנרדף מול הרוב החזק, כמו הכלכלה האיתנה מול קשיי היומיום - גם החוק הוא פעם ככה ופעם ככה. תלוי בעיני המתבונן ובהרכב השופטים. זו תחושה מטרידה ומרגיזה, כי היא תלויה שוב בגורם האנושי, נותנת פתח להשפעת בעלי ממון וגורמי השפעה על המערכת השיפוטית, ומערערת את האמונה והקביעה שבסוף הצדק ייצא לאור. 

שתי גישות רווחות בציבור בנוגע לאולמרט. האחת גורסת שהוא "אל קפונה", מושחת ורקוב, רמאי וגנב. כמו איש המאפיה שלא הורשע בעבירות של פשע מאורגן, אלא בעבירות מס, גם אולמרט הצליח לחמוק במשך כמה עשורים מציפורני החוק. הוא נחלץ בתעלולים ובלהטוטים מפרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד, תמרן את עצמו מענייני הולילנד וסידר לעצמו להיות ראש ממשלה אחרי אריק שרון כמעט במקרה, אחרי ששרון לקה בשבץ ובתרדמת. אנשים שמאמינים שזו האמת על אולמרט, חושבים שההרשעה היא מוצדקת ודין פרוטה כדין מיליון, ודין 60 אלף שקל כדין הכסף השחור ששלשל לכיסו על פי פסק הדין.  

אותם אלה מאמינים שכל האמצעים כשרים, ולא משנה שבית המשפט העליון טוען שאי אפשר לקבוע שאולמרט ידע על העברת הכספים. בעיניהם העיקר הוא שהצליחו לצוד את השועל הערמומי. זו בדיוק החמקמקות בגישה שלנו אל החוק: אלה שמשוכנעים שאולמרט לא גנב, אלא אולי היה תחמן לא זהיר מספיק, חושבים שלהכניס ראש ממשלה לכלא בגלל כמה עשרות שקלים - הנחה נסיבתית שמתבססת על עדותה של שולה זקן, שיש לה אינטרס לספר גרסה מותאמת אחרי שהרגישה שנבגדה על ידי אלוף נעוריה - הוא מעשה קצת קיצוני. 

זו בדיוק התחושה בכל הנוגע לחקירת השב"כ של עצורי הרצח בדומא. אם ההנחה שלנו היא שמי שרצחו את עלי דוואבשה התינוק ובני משפחתו הם החבר׳ה המטורללים האלה - עם הפאות, הסנדלים, החיוך המטופש והחצ'קונים, שמחבקים גבעות ומסניפים את אלוהים - אל תבלבלו לנו את המוח עם טענות על עינויים. 

אותם אנשים חושבים שאם מדובר ברוצחים, אז לא נורא אם לא נותנים להם לישון ומורידים להם סטירה, אגרוף ואולי קצת יותר. אבל מה לגבי האפשרות שהם לא הרוצחים, שמדובר בחבורה של גזענים אבל לא בכאלה שמסוגלים לרצוח? פתאום מפריע להם שילדים בני עשרה עוברים טראומה מידי חוקרי שב"כ, גם אם זה חוקי, כי הדבר האחרון שהיינו רוצים לראות זה ילד שנשבר ומודה ברצח שהוא לא ביצע. 

יהודי לא מענה יהודי, זעקו תומכי העצורים. זו ססמה גזענית ומדויקת: כי כשעושים את אותו הדבר לערבים, במקרה הכי גרוע ערבי מודה בביצוע פיגוע. לא נורא. החוק חמקמק. חלק מהמוחים על עינויים בשב"כ היו אפילו אומרים לעצמם, אז שיישב בכלא גם אם לא עשה כלום, כי הרי בוודאי הוא יעשה משהו כזה בעתיד. בדיוק מה שחלק מהציבור הישראלי חושב על הילדים של המתנחלים.

אפילו בעניין חקירת שרה נתניהו תופסת הלכת משפטי אולמרט: מי שחושב שהגברת נתניהו מנהלת את המדינה כבר יותר מעשור, מי שמשוכנע שכל מינוי בישראל, כל מהלך פוליטי, כל מבצע צבאי או חיסול אישי הוא פרי התכנון של הגברת הראשונה, מתייחס לחקירת מעונות ראש הממשלה כסוג של צדק פואטי. אז תפסו אותה בסוף על הבקבוקים והנרות הריחניים. 

לעומתם יש החושבים שהגברת נתניהו היא דמות מורכבת, שיש בה צדדים אלה ואחרים ובכל מקרה גם אם יש בהתנהגותה משהו חריג ובוטה זה עניינה הפרטי ועניינו של בעלה. אותם אלו מזכירים בנשימה אחת את לאה רבין, אופירה נבון ועוד כמה נשים חזקות ומשפיעות, ואומרים שהחקירה הזו היא מקרה קלאסי של רדיפה מתמשכת. גם כאן החוק הוא חמקמק ומתעתע. 

אם תואשם נתניהו, יאמרו תומכיה שזו כנופיית השמאל שהצליחה אחרי שנים של השמצות לפגוע בראש הממשלה. אם התיק נגדה ייסגר, יאמרו מתנגדיה שההשתלטות של נתניהו על מערכת שלטון החוק הושלמה בהצלחה. 

חוק זה חוק, נאמר במערכון הידוע ההוא של חבורת שבלול. אבל אריק איינשטיין כבר החזיר ציוד ואורי זוהר לבש את השטריימל ונעלם. אנחנו נשארנו עם הקביעה הלא מספקת על מערכת שלטון החוק בישראל, שכמו שנאמר על הדמוקרטיה, היא שיטה גרועה - אבל כל האחרות גרועות ממנה.