כשאנשים, במיוחד צעירים, מאבדים את חייהם זו טרגדיה גדולה. רצח מעציב ומכעיס אותי, בלי שום קשר לזהות המעורבים בו. אבל כשהרוצח הוא שכן, זה כואב שבעתיים. אני חושב שאני מדבר בשם רוב הערבים בישראל שרוצים בשוויון ובחיים משותפים, ששואפים לשלום וגם לצדק, כשאני אומר שהפיגוע בתל אביב היה מעשה נפשע. מי ייתן שהמשפחות השכולות לא תדענה עוד צער.
הרוצח לא מייצג אותנו, רחוק מכך. מדובר באדם לא שפוי. אף אחד לא תומך בו, ואפילו אבא שלו מיהר לדווח עליו למשטרה. המנהיגות הערבית נהגה גם היא באחריות כשמיהרה לגנות את הרצח ולקרוא לשלום בין העמים. כרגע, האחריות של המשטרה היא לטפל בסוגיות הבוערות של נשק בלתי חוקי ואלימות, בלי להסעיר את הרוחות. מנהיגי הציבור הערבי קוראים כבר שנים למשטרה להתערב בנושא, לפני שיהיה מאוחר. בעזרת הידברות והבנה אפשר למגר את הפשיעה והאלימות, צריך רק רצון טוב. מי שטוען שהאלימות היא חלק מהחברה הערבית, משקר או שלא פגש ערבי מימיו.
כרגע אני מפחד בעיקר מהפחד. עבור רוב היהודים, הערבים הם זרים, מפחידים. הציבור ניזון מסטריאוטיפים ומהפחדות בתקשורת, ורק מעט מאוד אנשים מעזים לשבור את המחיצה. בואו לא נוותר אחד לשני ואחד על השני, כי אין לנו קיום פה אלא יחד. דווקא עכשיו, בואו לא נכנע לפחד ולהסתה. דווקא עכשיו, בואו ניפגש. בואו אלי לכפר קרע, היישוב עם שיעור האקדמאים הגבוה בישראל, ונדבר כבני אדם, כשווים. הדימויים שמשדרים לכם הם לא אמת. החברה הערבית היא חברה שוחרת שלום.
הפיגוע הנוראי הזה הוא בעיני קריאת השכמה. בואו נעצור את הסחף לפני שיהיה מאוחר. הפחד קיים בשני הצדדים. היהודים והערבים רואים אחד בשני עמים אלימים והם מפחדים אחד מהשני. ככה אין למדינה קיום. אנחנו שכנים. בואו נשבור את המחיצות. אני מבטיח שלא תתאכזבו.
הכותב הוא מנהל שותף של מחלקת החינוך בסמינר גבעת חביבה ותושב כפר קרע שבוואדי ערה