קבלו סתירה: על הלוגיקה הבעייתית של הפוליטיקה השבטית בישראל

ראשונה: הממשלה שואפת לשנות לטובה את מצבו של הציבור הערבי בישראל. זה דבר טוב. הממשלה גם מבקשת להתנות את השינוי במספר תנאים: היא מבקשת שתהיה בנייה לגובה במגזר הערבי, והיא מבקשת שלטון של חוק וסדר, והיא מבקשת לקדם השתתפות של ערבים בנשיאה בנטל המשותף, אם לא בשירות צבאי אזי בשירות לאומי.

שלישית: על חוק השבת של חבר הכנסת מיקי זוהר כתבתי כאן בשבוע שעבר. זה חוק מיותר. אבל שווה להתעכב לרגע על טענותיהם של מתנגדיו. קראתי, לדוגמה, שסגן ראש העיר תל אביב, אסף זמיר, מתנגד לחוק משום ש״אנחנו מתנגדים להתערבות ההולכת וגדלה בעצמאות שיקול הדעת של מועצות ערים נבחרות, שנבחרו לייצר או לקבוע את אופי ההתנהלות בעירם״. זה טיעון חשוב, מהותי. אך צריך להתייחס אליו בהקשר רחב מהדיון על חוק השבת בלבד.

כך שיש שתי אפשרויות: או שישראל מבקשת לנסות ולקיים סביבה מגוונת שבה יכולות לחיות ביחד קבוצות שונות – ואז צריך להתערב ולאזן את כוחן של מועצות ערים ״לקבוע את אופן ההתנהלות בעירם״ (לא צריך לאפשר לבית שמש להפוך לעיר ״חרדית״ – ולא צריך לאפשר לתל אביב לקיים מסחר ותחבורה ציבורית בשבת). או שישראל מוכנה לאפשר לקבוצות שונות לחיות כל אחת כדרכה – ואז ראוי להפסיק לנסות ולכפות על תל אביב אורח חיים אחד, אבל ראוי גם להפסיק להתלונן על כך שבבית שמש, או בפרויקט הבנייה בכרמי גת, בוחרים באורח חיים אחר.